ססיל מתה, ז'ורז' סמנון, הוצ' ע"ע

מזמן לא נהניתי כלכך מ-ממתק ספרותי מתוחכם, כתוב היטב, מתורגם לעילא ולעילא.

ברור שאינני יכול לכתוב כמעט דבר על העלילה, שהרי "אספיילר" את הנובלה הבלשית המבריקה של סימנון, אבל אני יכול לכתוב דברים אחרים.

למשל – הדובר/ המספר הכל-יודע שנע החוצה ופנימה מהתודעה של גיבורו, אינספקטור מגרה, והתחכום בטכניקה הזו, כי לא ברור עד הסוף, כאשר הוא מתאר את אשתו של מגרה שמחכה לו, אם אין הוא בעצם מספר/מציג את תודעת מגרה עצמו.

למשל – התחבולה של הבאת קרימינולוג אמריקני, שהמספר יודע כל מה שהוא חושב, והשאלה האם אין זו תודעת מגרה?

כן אפשר לכתוב על הקפדה על פרטים עד הדקים ביותר, שימוש נרחב בחפצים, במחוות כדי לעצב "מצב" "אירוע" או דמות, וכמובן הריאליזם, שאם מותר לי בהדיוטות מה לכנות "בלזאקיאני".

יש שתי הפתעות בנובלה הנהדרת הזו, היא קריאה, ולצערי לקח לי מעט זמן לקוראה. עם זאת היא תשאר זמן רב בי, לכן אני עובר עכשיו לקריאת ספר מחקר על התנ"ך.

שרוכים, דומניקו סטרנונה, הוצ' כתר 2018

שרוכים, דומניקו סטרנונה

האמת המרה – התאכזבתי מאוד. קראתי כמה וכמה בקורות, סקירות על הספר. מרביתן שבחו, חלקן היללו את הנובלה הזו, ואני נשארתי שווה נפש, ומאוכזב.

הנוסלה המסופר מפי שלוש דמויות, הראשונה באמצעות מכתבים שנכתבו [ ובחלק השני נקראים, לאחר ההרס שזרעו הצאצאים בדירה, בחלק השלישי ] על ידי בת הזוג שננטשת ע"י בעלה עם שני ילדים, השני מפי בן הזוג, כשהוא כבר בשלהי העשור השמיני לחייו, והחלק השלישי מפי הבת,ככל הנראה בזמן "הווה" של הסיפר [ ההורים בחופשה].

הנסיון האפי, המצומצם מאוד. אם אפוס יכול להכנס לתבנית ה-האיקו, הרי הנובלה הזו היא הביטוי הצורני להאיקוזציה של האפוס [ אלוהים אדירים, המצאתי מילה או תהליך..] . בסוגת האיגרון הפעלת תודעות שונות היא חלק מרכזי בז'אנר ובפרישה האפית של הדמויות והעלילה, בספרות העברית אנחנו מכירים את תבנית הצגת הסיפור מתודעות שונות, החל מטכניקת "הדיבור המשולב" של עגנון , אגרונים אצל סופרים שונים [ ע"ע, למשל] אצל א"ב יהושע ב"קנטטת גירושים" או ב"המאהב". הטכניקה הזו, המבטלת לגמרי את דמות המספר יודע-כל, מאיינת את דמות "המחבר" או עמדת המחבר, ונותנת מקום לתצפיות מגוונות במציאות, ולמשחק מרשים בהצגת המציאות. [ כמו רשומון הידוע ]

אבל –

מבחינתי שלוש התודעות הן בעצם תודעה אחת, אפילו חלק ב וחלק ג הן בלשון "אני" – מספר גיבור/מספר עד. נקודת מבט אחידה, כך לפחות אני ראיתי וקראתי את העלילה, שמבחינת הזמן היא נעה מהעבר, אל ההווה, – שוב אל העבר, ואח"כ אל הווה מעט מוקדם מסיפור החופשה , או במהלך החופשה.

ברור שתבנית זמן זו היא אירונית, אבל איזו אירוניה היא יוצרת? ולשם מה צריך אירוניה בנובלה, שבלאו הכי מציגה הבטים שונים ואולי גם הפוכים של המציאות.

ולכן

התאכזבתי מאוד.

ז'ורז'י אמאדו – זיעה, הוצ' רימונים, 2018, תרגום – רמי סערי

אמאדו, ז' [ ישראל], זיעה, הוצ' רימונים, 2018, תרגום ואחרית דבר – רמי סערי

הרומן הנהדר הזה שהתפרסם בשנת 1934 בברזיל מספר על דמויות שונות בבנין אחד שיש בו 600 נפשות. כל פרק מציג דמויות שונות, תמונות קצרצרות מחיי הדמויות ודרכן הוא מציג את המעמד הנמוך ביותר. את העניים, העבריינים, הזונות, הילדים – כל אלה שהמודרניות הכלכלית והקפיטליסטית זרקו לשולי החברה, אך בלעדיהם ובלעדי ניצולם המתמיד, לא תצלח הכלכלה המודרנית לפעול.

רמי סערי באחרית הדבר מדבר על "חלקיקי פסיפס" [שם, עמ' 216], רות אלמוג בסקירה שכתבה ופרסמה ב'הארץ' קוראת לרומן " זה רומאן יוצא מן הכלל גם בכוחו ועוצמתו, גם במבנהו המודרני מאוד וגם ביריעה, הדומה לשטיח שהוא פורש לנגד עיני הקורא, שהמיקרוקוסמוס הנטווה בו, של שיכון 68, מתאר את ברזיל של השנים המוקדמות של המאה ה-20, השנים שבין שתי המלחמות. " שניהם מתייחסים להיעדר עלילה לינארית, התמקדות בדמות גיבור/אנטי גיבור אחת, אלא מעין "חיבור של קטעי עלילה לשלם אחד" כמעט כמו שאמאדו קורא לפרק "האנתרופולוגי" הזה "שמות בלי שמות משפחה" [ שם, עמ' 179-186 ], שנפתח כך: "נשים בלי שמות משפחה, מריות ממגוון עצום של לאומים. אחדות מהן נשואות, נשואות לגברים שגם להם אין שמות משפחה, אחרות רווקות, רזות או שמנות, חולות או בריאות, וזיקה אחת ויחידה מקשרת בין כולן: העוני שבו חיו" [ עמ' 179 ]

סערי מסביר בהרחבה באחרית הדבר על הרקע הקומוניסטי של אמאדו, על הפואטיקה שלו, תפיסת הרומן כרומן "המונים", על הפרקטיקה של הריאליזם החברתי, שאפיין ספרות קומוניסטית מטעם, שלא שרדה. סערי מציג את הרקע ההיסטורי של הרומן, מרחיב אודות כשירותו כרומן רלוונטי לזמננו. אלמוג בסקירה שלה מציגה את ההיסטוריה של סלבדור, בירת באהיה, את המצוקה הכלכלית של קדם הרומן ובזמן הרומן, ומתיחסת פחות להבטים המהפכניים או הקומוניסטיים ברומן.

אני מעדיף לקרוא לרומן, רומן פוליפוני : "פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה, המתאר מרקם מוזיקלי שבו מספר קולות עצמאיים נעים במקביל זה לזה. הפוליפוניה נבדלת ממרקמים מוזיקליים אחרים בכך שאין בה היררכיה מובהקת בין הקולות. על אף שלעיתים ניתן לזהות בפוליפוניה קו ראשי וקו משני, אין הדבר דומה למצב במרקם ההומופוני, שבו קו מלודי אחד מוגדר באופן מובהק כמנגינה ראשית, והוא מלווה על ידי אקורדים או קווים מלודיים משניים. כוחה של הפוליפוניה נובע מעצמאותו של כל קול, כלומר ייחודו הריתמי או המלודי, כך שגם אם ישנו קו בולט מעל לשאר, נוצר טשטוש במידה כזו או אחרת של ההיררכיה בין הקולות, ונדרשת האזנה ערה לכל קול בפני עצמו. " [הדגשה שלי, אריק], ויקיפדיה. בהמשך להגדרה זו מתקיימת הגדרה של באחטין של הרומן הפוליפוני : " חוקר התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) משתמש במונח "רב-קוליות" לתיאור טקסט, בעיקר בפרוזה, המאופיין בריבוי קולות אידאולוגיים מנוגדים. קולות אלה מתכתבים ביניהם ללא תיווכה של רשות עורכת או שופטת: הסופר שוהה באופן שווה בתוך הקולות העצמאיים של יצירתו ואינו מעדיף נקודת מבט זו או אחרת. [הדגשה שלי – אריק ]הטקסט הפוליפוני הופך למשחק חופשי של קולות, שאינם שואפים לסינתזה. הוא נותן ביטוי לאופני שיח הטרוגניים שאינם חותרים לסגירות ומתקדמים ביניהם בזרימה דיאלוגית. התבנית הרב-קולית בולטת בפרקטיקות שונות כגון פמיניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, ניו-ג'ורנליזם ולימודי תרבות. " האינציקלופדיה של הרעיונות

אני חושב שזהו רומן פוליפוני ממדרגה ראשונה, הן על פי ההגדרה המוזיקלית והן על פי ההגדרה לפי באחטין. זה נכון שברומן "זיעה" ישנה דמות מספר יודעת-כל הנעה בין כל המסדרונות, הכוכים. נמצאת בתוך המיטות, תחת המיטות, בנמל או בשעת קיום יחסי מין בין גברים חרמנים להומוסקסואלים בבנין. אבל, אין שיפוט. לשון הסיפר "אובייקטיבית" , ואין, לפחות בתרגום, "העדפה" של דמות אחת על האחרת. אפילו סיום הרומן בו הנערה בכחול מספרת ללינדה דבר-מה מעודד נשמע כמו סיפור מותו של חולת השחפת בעלית הגג. יתרון המבנה הפוליפוני הוא ביכולתו להציג תמונת עולם מורכבת, לכאורה "כמות שהיא". אחת הבעיות של פואטיקה הקיימת בזמן, כגון – פרוזה – הינה הבו-זמניות, המאפיינת קיום תמונה. איך מציגים בנין עם 600 פיותיו בו-זמנית? הבחירה בטכניקה הפוליפונית מאפשרת גמישות של "המבט" של המספר ה"כל יודע", פירוק של סמכותו המוחלטת ככל יודע ועם זאת שמירה על אובייקטיביות ריאליסטית [ ראו למשל את הפתיחה לאבא גוריו ותיאור האכסניה, בטכניקה די דומה] .

אני ממליץ מאוד לקרוא את הרומן. ממליץ מאוד לקרוא את הסקירה של רות אלמוג ואת אחרית הדבר של סערי.

ר' יהודה הלוי – חידה

ר' יהודה הלוי – חידה

 

 

א 

יַעְלַת הַחֵן תִּשְׁאָלֵנִי

אֶת מִי חָשַׁקְתָּ בִּצְבָאוֹת

וָאֹמַר לָהּ אִם לֹא תֵדְעִי

הָסִירִי אֵת הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת.

אהה, מי יודע כאן את התשובה, היא לא ממש קשה, אגב.

כתיבת חידות היתה שעשוע ומלאכה רצינית ביותר בקרב משוררי ספרד, אלה שחיו את החיים החצרוניים, בהם שעשועי לשון מבריקים היו חלק מהמשתה, הנשף, כולל חיזורים, ריקודים, שירה ומה לא?!

משוררי ספרד היו באמת עילית אינטלקטואלית חופשיה מאוד, שלא התיחסה אל ה"לא משכילים" ממטר [ ראו ההקדמה של מורה נבוכים, בו הרמב"ם חשש שהדיוטות יקראו את ספרו, ולכן שתל בו כמה וכמה הגנות מפניהם], ולכן בתקופה הזו היצירה היתה אדירה בכמות, בהיקף הנושאים החילוניים, בשינוי בתבניות מסורתיות של תפילות, ובהחלט  באמצעים רטוריים שהעמידו את התנ"ך על הראש, לפעמים.

לא הם לא נאלצו לחשוש מרבני פיקוח מטעם, משרות תרבות לסוגיהן ולמיניהן או משר חינוך שידע טוב מהם – מה טוב להם.

והנה חידה משושעת מאותו דף שבו נמצאת החידה הזו על הרמב"ם –

וְחַכָּה עַל פְּנֵי מַיִם תְּשַׁלַּח

וְדָג גָּדוֹל אֲרַמִּי יַעֲלֶה לָךְ.


מקור השיר – פרויקט בן יהודה

 

 מחקר על החידה בשירת ימה"ב – אליצור, ש, המכתם והחידה, משרד החינוך – העשרה למורה

צבי אלעזר טלר – אנוכי לציון

אָנֹכִי לְצִיּוֹן / צבי אלעזר טלר

הַאָשִׁיר, אִם אֶחְדַל, זֹאת שְׁאֵלָה קָשָׁה,

מִלְחָמָה בֵין הַשֵּׂכֶל וְהַהַרְגָּשָׁה.

חֲדַל אַל תָּשִׁיר! הַשֵּׂכֶל יְחַוֶּה דֵעַ,

לָמָּה זֶה תָשִׁיר וּלְךָ אֵין שׁוֹמֵעַ?

מְשׁוֹרְרִים לוֹעֲזִים הֵם יָדָם רוֹמֵמָה,

הֵם עוֹשִׂים חַיִל וּמַשְׂכֻּרְתָּם שְׁלֵמָה.

בְּשָׂפוֹת עֲשִׁירוֹת יָשִׁירוּ יַעֲשִׁירוּ,

הֵם חַיִּים לְחַיִּים כִנּוֹרָם יָעִירוּ.

וְאַתָּה מְשׁוֹרֵר עִבְרִי בְּשָׂפָה עֲנִיָּה,

שִׁירָה עִבְרִיָּה לְאַחֶיךָ נָכְרִיָּה!

שִׁירָה שִׁירָתְךָ! הַרְגָּשָׁה אוֹמֶרֶת,

כְּצִפּוֹר זֹאת שָׁם בַּיַּעַר מְשׁוֹרֶרֶת;

הִיא תָשִׁיר וְלֹא תִשְׁאַל אִם לָהּ שׁוֹמֵעַ,

אִם יֵשׁ שִׁירָהּ מֵבִין נַגֵּן יוֹדֵעַ.

אִם יֵשׁ מְבַקֵּשׁ: אֶת קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִי,

זַמְרִי כִי טוֹב כִּי נָעִים הָרִיעִי!

לֹא תֵדַע אִם הִיא מְשׁוֹרֶרֶת מְצֻיֶּנֶת,

הִיא שִׁירָה לוֹקַחַת וְשִׁירָה נוֹתֶנֶת,

וַאֲנִי נִפְעָם לֹא אֵדַע אַכְרִיעַ,

כַּלְכֵּל לֹא אוּכַל, לְמִי רוּחִי אַבִּיעַ?

וָאֹמַר לְצִיּוֹן כִּנּוֹרִי אָעִירָה,

אָנֹכִי לְצִיּוֹן אָנֹכִי אָשִׁירָה!

מזל שמדי פעם אני מציץ בחדשות פרויקט בן יהודה, והנה נפלתי על משורר זה, שמעולם לא שמעתי את שמעו, לא זכור לי אפילו מאחד מהמאמרים על שירת התחייה . חיטטתי קצת בגוגל, גוגל SEARCH שהוא מנוע חיפוש ל"חוקרים", מאמרים ישנים, לא ממש מצאתי עליו ואודותיו, אבל אני די עצלן, והחיפושים שלי קצרי מועד באשר התשוקה שלי לתשובה עזה מהחיפוש עצמו.
טלר בהחלט פעל וחי  בתקופת ביאליק. הוא נולד לפניו, אבל חי במהלך העשורים המשמעותיים ביותר ביצירת ביאליק השירית – 1890-1914 לערך. עפ"י גרסה אחת נפטר ב- 1914 ואחרת 1924, אבל ובעיקר ככל הנראה לא השאיר רושם רב.
השיר הסנטימנטלי והיבבני משהו חשוב משתי סיבות: הראשונה היא הסוציולוגיה של השירה העברית בעיני כותב השירה. תחושת הנתק מקהל קוראים, כלומר העדר משוב לשירתו וכן התחושה העמוקה שהעברית דלה מאוד ומגבילה את המשורר. [ תודעת ביאליק העמוקה שכנשורר הממציא מלים, מה טוב לא קיימת בשיר הזה].
הדיון הפנימי הפותח את השיר מסביר מדוע השכל ממליץ לא לשיר ואילו הרגש, בוודאי ממליץ לשיר. המשכו של השיר, ובמיוחד סופו מסביר מדוע ולמה ישיר המשורר נטול הקהל, נטול השפה ונטול שמץ הרגשה שמישהו מקשיב לו באמת:

אִם יֵשׁ מְבַקֵּשׁ: אֶת קוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִי,

זַמְרִי כִי טוֹב כִּי נָעִים הָרִיעִי!

לֹא תֵדַע אִם הִיא מְשׁוֹרֶרֶת מְצֻיֶּנֶת,

הִיא שִׁירָה לוֹקַחַת וְשִׁירָה נוֹתֶנֶת,

וַאֲנִי נִפְעָם לֹא אֵדַע אַכְרִיעַ,

כַּלְכֵּל לֹא אוּכַל, לְמִי רוּחִי אַבִּיעַ?

וָאֹמַר לְצִיּוֹן כִּנּוֹרִי אָעִירָה,

אָנֹכִי לְצִיּוֹן אָנֹכִי אָשִׁירָה!

כך שירת ציון של ריה"ל הופכת בשיר הזה לשירת היחיד המתוסכל שאין קורא לשירתו, אבל ישנה ישות מיסטית וגדולה שמקשיבה לו.


ביוגרפיה – ויקיואנד

 

ואת יונה – ר' שלמה אבן גבירול

ואת יונה

 

וְאַתּ יוֹנָה חֲבַצֶּלֶת שְׁרוֹנִים

וְשׁוּלַיךְ מְלֵאִים פַּעֲמוֹנִים,

וְרִמוֹנֵי מְעִילַיךְ זְהוּבוֹת

אֲשֶׁר יִדְמוּ מְעִילֵי אַהֲרֹנִים,

וְעֵת צֵאתֵךְ לְעֻמָּתִי אֲדַמֶּה

הֲלִיכָתֵךְ כְּשֶׁמֶשׁ בַּמְּעוֹנִים.

שְׁבִי פֹה יַעֲלַת-הַחֵן, לְנֶגְדִּי

וְהָעִירִי לְדוֹדֵךְ הַשְּׂשׂוֹנִים.

קְחִי הַתֹּף וְהַנֶּבֶל וְשִׁירִי

בְּנִגּוּנֵךְ עֲלֵי עָשׂוֹר וּמִנִּים

וְקוּמִי הַלֲלִי דוֹדֵך בְּחִירֵךְ

יְקוּתִיאֵל, נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים,

מְאוֹר עוֹלָם, יְסוֹד אַדְנֵי מְכוֹנָיו,

וְעַמּוּדֵי מְרוֹמִים בּוֹ נְכוֹנִים,

אֲשֶׁר כָּל רוֹזְנִים אֵלָיו מְיַחְלִים

וְלִדְבָרוֹ מְקַוִּים כָּל סְגָנִים,

אֲשֶׁר יִדְרֹשׁ – עֲדֵי יִיגַע – בְּחֶפְצָם,

כְּאָב יִדְרֹשׁ מְצֹא טֶרֶף לְבָנִים,

אֲשֶׁר פִּיהוּ לְכָל אָדָם בְּשׂוֹרָה

וְנִדְבָתוֹ יְקָרָה מִפְּנִינִים.

בְּרוּחוֹ חֵן וּבִלְבָבוֹ נְדָבָה

וְשִׂפְתוֹתָיו בְּכָל עֵת נֶאֱמָנִים.

גְבִיר דּוֹמֶה כְּשַׁחַק עַל אֲדָמָה

וְגַם כַּפָּיו לְהַמְטִיר כַּעֲנָנִים:

בְּהֵעָצְרָם – יְמוֹתוּן הַנְּפָשׁוֹת,

וְיִמָּלְאוּן – בְּהַמְטִירָם – רְנָנִים.

יְמַלֵּא אֵל מְהֵרָה מִשְׁאֲלוֹתָיו

וְיִהְיוּ מִשְׁאֲלוֹתַי לוֹ נְתוּנִים!

לפנינו שיר שבח – הלל – טיפוסי לימי הביניים. בנוי על בסיס ה- קצידה, "שירים בתבנית זו הם ארוכים ומתאפיינים במבנה מורכב. ראשית ישנו מבוא בעל אופי מגוון, שממנו המשורר נחלץ בבית מעבר לגוף השיר, שמוקדש לאדם מסוים כשיר שבח או ידידות. משקל אחיד וחרוז אחיד לאורך כל השיר." [1]

הבולט בדר"כ בקצידות, שהחלק השלישי שהוא שלל הברכות וה-הלל די קונוונציונלי – מעמד, כסף, בריאות, פוריות ומה לא?! מה שמרתק בחלק השלישי כאן מבית המעבר:

יְקוּתִיאֵל, נְשִׂיא שָׂרִים וְרוֹזְנִים,

מְאוֹר עוֹלָם, יְסוֹד אַדְנֵי מְכוֹנָיו,

שהדימויים הסטריאוטיפיים של פוריות, שליטה במזג האוויר, ובכלל יחוס תכונה כמעט אלוהית ליקותיאל מופיעים גם בשיר הקינה על מות יקותיאל:

ראה שמש

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה

כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,

תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין

וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,

וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה

בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין  וְתֶחְסֶה,

וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ

בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.

(1040-1039) [2]

בקינה עושה רשב"ג דה-אוטומציה מבריקה של חלק השבח מהקצידה הזו, כאשר המוטיב המרכזי הינו הגדולה העל-טבעית של יקותיאל, ההגזמה שהינה מצרך מבוקש בשירי שבח באותה תקופה הופכת כמעט ל"האלהת" בן אדם.

המבוא יפהפה, שיר חשק מושלם. הפרשנים אולי יבארו שהיפהפיה הזו היא נשמת הרשב"ג הבאה אל יקותיאל לענגו באיזה נשף. [ היסוד ההומואירוטי חזק מאוד בפרשנות הזו].

 —————————————————————————————————————————————-

מקור השיר – פרוייקט בן יהודה

ביוגרפיה – ויקיואנד

[1] ויקיואנד  [2] פרוייקט בן יהודה

עת שערי רצון – ר' יהודה בן-שמואל אבן עבאס

עת שערי רצון עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה הַבֵּן …

מקור: עת שערי רצון – ר' יהודה בן-שמואל אבן עבאס

במרומי ערץ – ר' יוסף אבן אביתור

במרומי ערץ – ר' יוסף אבן אביתור

 

 


במרומי ערץ  ר' יוסף אבן אביתור
ספרד / מאה 10

 

בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ כִּסֵא שִׁבְתֶּךָ וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ עוֹז מֶמְשַׁלְתֶּךָ
אֵלֶה יַעֲרִיצוּן גְּאוֹן תִּפְאַרְתֶּךָ וְאֵלֶה יַקְדִישׁוּן לְשֵׁם מַמְלַכְתֶּךָ
אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶךָ
בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ כִּסֵא מַהֲלָלוֹ וּפִנוֹת שׁוּלָיו מְלֵאִים הֵיכָלוֹ
מֵהֶם מִימִינוֹ וּמֵהֶם מִשְׂמֹאלוֹ שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ
וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ יְדוּעִים עַם הַאֵל נִצָּבִים הַיּוֹם כְּדַל הַשּׁוֹאֵל
מְהַלְּלִים וּמוֹדִים לְצוּר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל
וְהִקְדִישׁוּ אֶת קְדוֹשׁ יַעֲקֹב וְאֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
בִּמְרֹומֵי עֶרֶץ מַלְאֲכֵי רוּם יַחַד יוֹצְאִים בְּאֵימָה וְשָׁבִים בְּפַחַד
וּמַעֲרִיצִין בְּרַעַד לְמֶלֶךְ מְיֻחָד שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד
וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ קְהִלּוֹת קְהִלּוֹת קְרֵבִים הַיּוֹם בְּחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת
וּמַקְדִישִׁים הָאֵל בִּתְשׁוּאוֹת הֲמוּלוֹת וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת
משוררי ספרד גילו לי את הכלי הנהדר ששמו גוגלקווסט, כיצד אני יכול להצטרף למאגרי מידע נרכזיים בחקר היהדות במאה השנים האחרונות.

כך או אחרת, השיר הזה מעניין מאוד, מבחינת תכניו והדרך בה מוצגת התשוקה לאל, הפחד והיראה מהאל, שהרי זה שיר שנכתב ליום כיפור, קדושתא, שרק חלק ממנה כאן.

המילה ערץ היא שורש של שדה סמנטי עשיר מאוד – מחד הרעצה ומאידך עריץ, ר"ל שהמילה הזו מכילה את כל האפשרויות של שדה זה ביחס לאלוהים, ואין היא "ארץ" . ה"ערץ" האלוהי הוא הרם מכל, שם בערץ המלאכים מסתובבים אחוזי חרדה ויראה, כי ב"שכוני ארץ" עומדים לברך את האל בחמש תפילות.

החרוז בשיר הזה יפהפה,וקשה להאמין שמשוררי ספרד, לפחות המעולים שבהם, לא קלטו את החיבור הסמנטי הנוצר באיחוד מלות חרוז [ למרות הנורמה של החרוז המבריח, שבשירים רבים אין לו תפקיד סמנטי], וכשהשימוש בחרוז גם מהבטיו הסמנטיים מקבלים תוצאה נהדרת [ לא רק מצלולית או מקהלתית ] למשל – הבית החותם [ תפארת הסיום]

 

וּבִשְׁכוּנֵי אֶרֶץ קְהִלּוֹתקְהִלּוֹת קְרֵבִים הַיּוֹם בְּחָמֵשׁ תְּפִלּוֹת
וּמַקְדִישִׁים הָאֵל בִּתְשׁוּאוֹתהֲמוּלוֹת

 

 

וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת

שווה לשים לב לארבע המלים החורזות. שתי הראשונות יוצרות את הקשר בין התפילה לבין הקהילה, שאיינה אחת ויחידה אלא מורכבת "קהילות קהילות" וכולן קרבות ב-חמש תפילות, ואילו בטור החותם תשואות הלומות – תהילות, וכמובן הקישור בין הערצת האל, גם בתשואות ולא רק בצליל, אלא תשואות מלאות בתהליות לאל.

 

נפלא.


מקור – הזמנה לפיוט , כולל הסבר ממצה על השיר

ביוגרפיה – ויקי

 

יצחק אבן כלפון – בעת חשק

בְּעֵת חֵשֶׁק

 בְּעֵת חֵשֶׁק [יְעִירֵנִי], אֲדַלֵּג / כְּאַיָל לַחֲזוֹת עֵינֵי כְבוּדָּה,

וְאָבוֹאָה, וְהֵן אִמָּהּ לְנֶגְדָּהּ / וְאָבִיהָ וְאָחִיהָ וְדוֹדָהּ.

אֲשׁוּרֶנָּהּ, וְאֶפְנֶה לַאֲחוֹרָי / כְּאִלּוּ לֹא אֲנִי רֵעָהּ יְדִידָהּ.

יְרֹא מֵהֶם, וְעָלֶיהָ לְבָבִי / כְּלֵב אִשָּׁה מְשַׁכֶּלֶת יְחִידָהּ.

שירת החשק בספרד הינה אחד משיאיה של שירה זו יחד עים שירת היין. דא עקא, שהממסד הישראלי-יהודי השולט במשרד החינוך סולד משירת האהבה ומשירת היין, כמו תדמיתם של משוררי ספרד, שידם היתה בכל ואצל חלק גם יד כל היתה בם, חשובה לאין ערוך מיצירתם.

אבל, למזלנו, הספרין הוצאו לאור, מי שרותה, ורבים רוצים מוצא את השירים במיני מקומות, ומגלה שלל אמנותי, ספרותי, תרבותי, רוחני ולשוני רב.

והשיר החשקני הזה מספר על המאהב שבא לצפות באהובתו כשהוא "מתחרמן". לצערו כל משפחתה כולל בעלה שם, אז הוא נאלץ להעמיד פנים כמו לא מכיר אותה, בכלל.

חחחחח.


מקור השיר, פרוייקט בן יהודה

ביוגרפיה – ויקיואנד ;

טודרוס אבולעפיה – חי אהבה

 

טודרוס אבולעאפיה חי אהבה
(ממחזור שירי הכלא)

חֵי אַהֲבָה, צִפֳּרִים, עוּפוּ אֱלֵי אוֹהֲבִים
וּשְֹאוּ שְלוֹם כּוֹאֲבִים תּוֹךְ בּוֹר כְּלוּא יוֹשְבִים
בִּי! תּאמְרוּ כִּי רְעֵבִים הֵם צְמֵאִים, אֲבָל
לֶחֶם דְּמָעוֹת וְדַם לֵב אוֹכְלִים שוֹאֲבִים
יוֹשְבִים בּבוֹר מַאֲפֵל שָפָל כְּנֵפֶל, וּבֵין
פַּרְעוֹש וְיִתּוֹש וְכִנִּים לוֹהֲטִים שוֹכְבִים
חַיּוֹת קְטַנּוֹת אֲשֶר לֹא נִקְרְאוּ עוֹד בְּשֵם
מִשְתַּקְשְקִין שָם כְּמוֹ חוֹשְקִים בְּעֵת עוֹגְבִים
יִשְרֹק זְבוּב לַדְּבוֹרָה שָם, וְשֵן יַחֲרֹק
עַכְבָּר, וְיַחְדָּו עֲלֵי נֶפֶש וְגוּף אוֹרְבִים
הַנּוֹגְשִים צוֹרֲרִים אָצִים, וְהַשּוֹטְרִים
צֻוּוּ לְבַל יִתְּנוּ לֶחֶם וְהָעוֹרְבִים.

הקדמת המחבר:
כשאסרנו המלך בבור […]

שורה 1:
עמוס פרק ח 
(יד) הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן וְחֵי דֶּרֶךְ בְּאֵר שָׁבַע וְנָפְלוּ וְלֹא יָקוּמוּ עוֹד:

שורה 6:
לוהטים: לועטים, בולעים

תהלים פרק נז פסוק ה 
נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה:

שורה 12:
מלכים א פרק יז פסוק ו 
וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ [לאליהו] לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה

 

 

מתוך מאמרה של אסנת לוטבק:

"שנת 1279 אסר המלך את גובי המיסים ובניהם את דון יצחק, שנדון למיתה בתליה. כמו כן כשנשללה ממנו טובת המלך הגיע גם לישיבה בבית הכלא. "

השיר כתוב ברצף טורים שלמים תוך ביטול של הבית מהשירה האסלמאית – דלת-סוגר-חרוז מבריח. יש בשיר יסודות בסיסיים של חווית הכליאה תוך ויתור על מנגנון ה"קישוט" המורכב של השירה שקדמה לו, מבלי לוותר על אומנות השיבוץ [ אינטרטקסטואליות] של משוררי ספרד, ומשוררי התחייה של המאה ה- 19 וה- 20.אבולעפיה, בין אם בהומור ובין אם ברצינות מתאר את מלחמת הזוטא של החרקים והחיות על גופו ודמו, ובשורה האחרונה אף מבדיל בינו לבין אליהו הנביא, אותו האכילו העורבים.

 


 

מקור השיר – מכונת קריאה בבל

ביוגרפיה ומאמרים – ויקי ; אסנת לוטבק,

הזמן בשירתו של טדרוס הלוי אבולעפיה, גיליון מס' 6 – תשס"ז * 2007