ולטר בנימין, ביקורת ומראית עין

הקליקו על תמונת הספר

סוף סוף התחלתי לקרוא את תרגום רשימותיו של ולטר בנימין "בקורת ומראית עין". [2015], מבחר כתבים, הוצ' רסלינג, תרגום טלי קונס, עריכה, מבואות והערות פרופ' גלילי שחרברשימה "המלנכוליה של השמאל" כותב בנימין על ספר השירה החדש של אריך קסטנר כך: [ אני מצטט משפטים מתוך הרשימה כדי להדגיש, יהודה ויזן לא המציא את סגנון הביקורת הנשכני שלו ]:במשורר הזה אינו שבע רצון, הוא אפילו מדוכדך. אבל דכדוכו מקורו בשגרה. כי שגרתיות משמעה הקרבת הייחודיות שלך, הויתור על המתת שניתנה לך – היכולת להיגעל". [עמ' 77], "קסטנר, שכישרונו גדול,בקי להפליא בכל רזיה [רדיקליות שמאלנית שאינה עומדת "משמאל לאף צד" אב"ח]. בראש ובראשונה, לפני הכל באה כאן לידי ביטוי עמדה הניכרת כבר בשמותיהם של רבים משיריו.. "אלגיה עם ביצה", "מזמור מזוקק כימית לחג המולד", "התאבדות בבריכה המשפחתית", "גורלו של כושי מסוגנן".. מדוע עיקומי האיברים הללו?" [78] "שיריו של קסטנר נועדו לאנשים אמידים, אותן בובות כבדות-תנועה ועצובות שדורכות על גוויות בדרכן…. במעשיהם העיוורים הם בגדר איחוד של הטנק והפשפש שבאדם. שירים אלה רוחשיפ אנשים ממין זה " [80] " אין ספק שהמייתם של השירים האלה מקורה בעיקר בנפיחוּת [ניקוד במקור] ולא דווקא בחתרנות. עצירות ותוגה דרו בכפיפה אחת מאז ומעולם" [80-81]אני רוצה להוסיף, שישנן עוד רשימות בהן הישירות הקטלנית, כמו גם האירוניה אכזריות מאוד. בהחלט מורה טוב לביקורת "ללא מורא וללא משום פנים".#ביקורת_מעודדת_קריאהLikeComment

Share

תחרות הסיפור הקצר – הארץ

במוסף ליל הסדר השנה, התפרסמו הסיפורים הקצרים בתחרות "הסיפור הקצר" של עיתון הארץ. למי שלא שמע/מכיר זו תחרות רבת שנים, שבה התגלו כמה וכמה כשרונות מעולים בכתיבה ועשו לעצמם שם.

השנה זכה במקום הראשון הסיפור – רק תגידי שתי מלים מאת ליאת רוזן פליישר

וכך כתבתי עליו:

קראתי את הסיפור בהתלהבות רבה. בניגוד לשניים האחרים, הוא לא ויתר על "המלודרמה" בקונפליקט הדרמטי או העלילתי בסיפור. אפילו הסיום שיש בו מעין "הפי-אנד" [ לא מובהק, כי המספרת לא מעדכנת אותנו אם חלומה התממש ] מתחבר לאלפי "סאגות" בכפית שקראנו. אבל כל מרכיבי הסיפור, השפה בה הוא מסופר, עיצוב הדמויות, הדיבור והשתיקה והפתרון לשתיקה, פיזור האקספוזיציה החכם, כל אלה הופכים את הסיפור לטוב מאוד. היעדר הניסיוניות [ אקספרימנטליזם ] המעיקה, היעדר המודעות העצמית המעצבנת של סופרים רבים הופכת את הסיפור לפנינה. בקיצור לסיפור טוב מאוד, מאלה היונקים ישירות מהמיתוס והמוזה שירדה על כותבת הסיפור. – שאפו

במקום השני זכה הסיפור – תרגיל הקרקע של עוזרת הבית מאת חגית ברונובסקי –

כך כתבתי עליו:

עכשיו טרחתי לקרוא את הסיפור. הבחירה באסתטיקה של "כתבת עתון" , משהו בסגנון "הניו-ז'ורנליזם" לא מצליחה לתת לסיפור איזה עומק ייחודי. האקספוזיציה המוגזמת באורכה, לטעמי לפחות, לא מוצדקת מהתפתחות הסיפור, כי ההקבלה הניגודית בין הדמות הראשית ורפיונה לבין המתעמלת לשעבר שחיה בשדרות [ ממש כמו זוהרה אלפסיה של ארז ביטון, באשקלון ] וה"שיא" בסוף, לי על כל פנים אינם יותר מכתבה בעיתון סוף שבוע. אם בכלל מותר לי לתת עצה לכותבת-לסופרת, עברי לכתוב בגוף שלישי, זה תמיד עוזר, וחשוב לצאת לפעמים מ"עודף השכל" ושאיפה ל"שלמות" צורנית, זה הרי לא התעמלות רוסית, זה סיפור קצר.

את הסיפור השלישי לא טרחתי לקרוא. האמת, העימוד שלו במוסף הניירי, האותיות הקטנות קצת מחסלים את הרצון הכן לקרוא. אם פתיחת הסיפור לא ממש "תופסת" אותי בגרון, אין סיכוי שאקרא. דווקא ספרים המכילים סיפורים קצרים לא מחוייבים באותה "תפיסה" בגרון.

יונתן שגיב – הצעקה האחרונה

הפעם המלצה חמה על ספרו השלישי של יונתן שגיב "הצעקה האחרונה", שנודע לי על פרסומו בזכותו של שי רודין, מ'הארץ' [ כמובן ]בפתיח לקריאה/סקירה/ביקורת שלו נכתב:הבלש של יונתן שגיב הוא האוחצ'ה הגדולה מן החלומות"בספר השלישי בסדרת המתח של יונתן שגיב יוצא הבלש עודד חפר, המכונה "החופרת", לפענח את תעלומות הרצח של טרנסג'נדרית ונער קווירי משולי החברה. שגיב – שמוכיח בו בקיאות ספרותית לצד כישרון כתיבה נדיר ויכולת לשלב רגישות, מתח והומור – עתיד להשאיר חותם על הספרות הישראלית"https://katzr.net/76dd53

עודד חפר למי שטרם פגשה אותו עד היום, הוא בלש, הומו-נשי, שהיה תחקירן באיזה ערוץ ופוטר. בספר הראשון זה היה הגימיק שמכר ספרים, בספר השני הגימיק הזה החזיק מעמד. בספר השלישי, לדעתי, מתחיל הגימיק הזה למצות את עצמו. דמות "חריגה" או "מעניינת" שהיא בלש הומו, שמדבר בלשון נקבה, כמו אוחצ'ה [ גבר הומו שמתנהג בנשיות מוגזמת ומדבר עם איזה אנפוף ומריחת מלים לכאורה נשית-מתנשאת, וכמובן מדבר על עצמו ואל הזכרים האחרים בלשון נקבה ], וכך בספר השלישי מבחינת הדמות "אין חדש" ממש. שגיב מנסה להעמיק את דמות הבלש שלו, הוא מפגיש אותנו עם הוריו, עם אחיו. אנחנו נמצאים בסצינה משפחתית שאמורה להרוס אותנו מצחוק [ אני לא צחקתי] באחד משלבי הסיפור. לתת לו נפח. אבל הוא נופל לפחים שבספרים הקודמים אולי היו משעשעים ועכשיו, אעפעס מגוחכים. או כמו שחפר אומר אל עצמו – תגדלי חופרת!

לגבי הסיפור עצמו והחידה-עלילה ואולי גם ביקורת חברתית שעולה מהסיפור עצמו [ ויש בו ביקורת חברתית ]. מי שקורא יכול לחשוב שלפנינו מעין "רומן מפתח" :

1.היחצ"ן של המדינה. הקווים והדמיון בולטים לגמרי. אני מניח ששמו ניתן כאיזו מחווה לדמות תלאביבית ידועה בתחום התרבות.

2.תרבות הצעירים, או הדמות של הנערה במצוקה מקבילה לכמה דמויות עכשוויות של כוכבות-זמר נערות וספקולציות אודותיהן.

3. אם הנערה מרמזת אל כמה דמויות מעיתוני הרכילות

שני קורבנות יש בבלש הזה – הטרנסג'נדרית והקוויר – כמעט ולרגע חשבתי, שכמו בסרטי המוסר האמריקאים בהם אשה משוחררת משלמת בעונש קשה על "עזות המצח" שלה – כך גם בסיפור כאן, השוליים שמעיזים להכנס לתוך המרכז ההטרונורמטיבי הסובל בהתיפיפות עצמית את הבורגנות ההומוסקסואלית ומכיל אותה נענשים בעונש הקשה מכולם.

הפתרון לחידה-לתעלומה ל- מי הרוצח מקביל לתחבולה הנושנה אך היעילה להפליא – המשרת עשה זאת! – הוא בהחלט מפתיע, כולל הרציונל "הפרוורטי" מאחוריו.

נראה לי שהענין החברתי , והוא חשוב מאוד למחבר, לא רק בספר הזה , מתמקד בעיקר בשקופים של החברה הישראלית – עובדים זרים, זונות מזדקנות, טרנסג'נדריות – המעומתים עם הכוחות הכלכליים בעלי העוצמה שלא תאומן. בשל העובדה שהגיבור-הבלש עסוק כלכך בעצמו, אין בו, לדעתי לפחות, יכולת לתת ביטוי ריאליסטי כפי שהיה נהוג בספרות הריאליסטית באמצע המאה העשרים שעסקה בחלשים, בדחויים [ ראה קנז כדוגמת מופת ]. בכך לא טענתי שאין לשגיב המיומנויות הנדרשות לכתיבה כזו, הטענה שלי, שעיצוב דמות הגיבור כופה כתיבה מסוג מסויים מאוד, וחבל.בטח שאני ממליץ לקרוא. בורחנות יש באופן חלקי. מציצנות יש המון, הומור ובדיחות בוודאי, הפתעה מענגת בסוף בטח ובטח.האם שגיב כמאמר הפתיחה המתלהבת לסקירה על ספרות ישאיר חותם על הספרות העברית – ימים עוד יגידו.

אווזים, רשמי מסע בשבדיה, עלית קרפ

Image may contain: text

אווזים – רשמי מסע בשוודיה, עלית קרפ

הפגישה שלי עם הספר הזה מוזרה מאד. ראשיתה באתר "מעבורת" שם מובאים סיפורים קצרים מכל העולם בעברית – ישנו כמובן פרויקט מקביל באנגלית – בו חיפשתי סיפור לקרוא לתלמידיי בכיתה מסוימת. מצאתי "יאללה בית"ר". במהלך הקריאה בקול התברר שישנה בעיית מעבר מעמוד לעמוד, איכשהו ככל הנראה נמחקו שורה או שתיים. פניתי לעלית, וקניתי את הפר היפהפה הזה.

קראתי אותו לפני הקריאה של אבשלום חלוץ – "

"אווזים": "בספרה המרתק עלית קרפ משתמשת בשוודיה כבמראה שבורהhttps://katzr.net/b0a21f

במרכז ספר הביכורים של עלית קרפ עומד מסעה של המחברת בין ישראל לשוודיה, המורכב ממספר רב של תנועות ממשיות ודמיוניות. העלילות האקסצנטריות והכתיבה הפיוטית מלכדים את סיפוריה לאגדה מודרנית ייחודית ונועזת למבוגרים"

"אני מעונין להתיחס רק לארבעת הסיפורים הפותחים את הספר הקטן, עם האיור המעט גרוטסקי, או שמא סוריאליסטי-משהו על הכריכה. הסיבה לכך, שבארבעת סיפורים הללו, קראתי סיפורים ממש. הם מתפתחים כמו בסיפור סוריאליסטי שעלילתו מתרחבת מעיוות קטנטן במציאות לשינוי רחב של המציאות. הם גם בנויים כארמז [אינטרטקסטואליות] ברור לגמרי לנילס הולגרסן של סלמה לגרלף, האשה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות, חיתה עם אשה, ביקרה בירושלים ואף כתבה ספר על קבוצה שהגרה אליה מדלרנה [ שמוזכרת כמובן בספר של עלית קרפ].

כל הרכיבים הללו חיים בסיפורים הקצרים. למעט הסיפור השני "יקוב" שבו נילס אינו מופיע, הוא מופיע בשאר שלושת הסיפורים.

בראשון , יאללה בית"ר, כמאהב [ אמיתי? שקוף? חלק מחלום סוריאליסטי תחת השפעת האפידורל בזמן לידה ] שגם הגישה כ"מטעם" לכלבי היים אך גם הצילהּ על אף שחלקים ממנו נאכלו אף הם והוא הפך שקוף לגמרי, ורק אז באה בתה לעולם, ואיילת הצפון נסוגה לעולם האגדות. .

בסיפור השלישי, נעליים, הוא נקרא נילס אולגרסון או אנדרשון, והסיפור על הסתבכותו בשל התרגשות יתר מרגלי אישה, ונעלים אדומות-ירוקות. היסוד הפטישיסטי בסיפור חזק, אבל לי הוא הזכיר את שירו של זך: שיר ערב, בעיקר את הטורים הבאים –

והייתי הולך ומסתבך

והייתי הולך ומסתבך

מסתבך והולך

מסתבך והולך

\למרות האופי הפיקרסקי-משהו של הסיפור הקצר הזה, הוא נגמר ב"סוף טוב" בלתי הגיוני כלכך [ בבקר הוא מוצא את האשה בחנות? ]לכאורה, הטעות תוקנה, הנעלים הוחלפו, אבל דבר מכל האנרגיה האדירה שהוציא נילס ערב קודם לא בא על פתרונו. לי הסיפור גם הזכיר מעשיות חיזור ואהבה, בהן הנער הקטן [ תמיד השלישי ] או הנערה/הנסיכה עוברים את כל העולם בחיפוש אחר בן הזוג, וחוזרים שלמים אל נקודת המוצא. הסיפור שלנו חותר תחת נרטיב זה, בחוצפה א-לה-קאמי. אין עבר, אין עתיד יש רק כאן ועכשיו.

הסיפור הרביעי, פרינסס לנסיכה, כבר בשמו "מבלבל" את הקורא, שהרי פרינסס היא נסיכה, אז הוא נסיכה לנסיכה? הסיפור הזה, כמו קודמו, הוא דרמה קטנה מאוד, לא הרת גורל כלל. סיפור על נילס הולגרסון, לכאורה, כי הוא הקשר האינטרטקסטואלי, או הענף עליו נטווה הסיפור. הסיפור משקף את הצורך הכלכך עמוק של בני אדם לגעת בגדול מהם, בשגב. היפה בסיפור יותר מהעלילה שבו הוא טכניקת הפירוט הריאליסטית, עד לפרטי הפרטים של פעולת האפייה, התכנון שלה. [ פרינסס זו עוגה שמיועדת כמתנת נישואים לנסיכה השבדית, אותה מצאו ביער בזמן שיא בפעילותם המינית והחזירו ל..? שמריה אשתו מכינה ויחד עם נילס, עכשיו כשהם לא מקיימים יחסי מין יותר ברצונם לתת לה בזמן תהלוכת הכלולות] או קנית הכרטיס לרכבת, או תיאור ההמתנה למסע הכלולות וכו' הסיפור הזה, לדעתי, כלכך מצחיק, ביזארי ובאמת סוריאליסטי שאני נוטה דווקא להאמין שהוא "קרה במציאות" איך ששואלים תלמידיי כשהם קוראים סיפור ריאליסטי.

כאן ברצוני לסיים. עם יקוב יש לי יחסים מיוחדים מאוד, ואין בלבי לכתוב על שאר שני חלקי הספר.הוא מומלץ מאוד מאוד.LikeComment

Share

יוסי אלפי – שירים מסרטן הערמונית

יוסי אלפי – פואמה ביוגרפית – אפית, שירים מסרטן הערמונית

גליון אחרון של בטאון אגוד כלל סופרי ישראל, גג, מס' 49, מכיל פואמה ארוכה , מעמ' 60 ועד עמ' 68 שכתב יוסי אלפי, ושמה: שירים מסרטן הערמונית.

הפואמה מכילה כעשרה פרקים המופיעים ברצף כרונולוגי מובהק, מקבלת ההודעה על הסרטן ועד הניתוח בו הוצאו הגידולים. הפואמה הסיפורית הזו מעוצבת על פי התבנית  הקלאסית של עלילת הטרגדיה, או הקומדיה היוונית, שעיקרה :

אכספוזיציה 

 פריעת סדר העולם

שיא

החזרת הסדר על כנו

אכספוזיציה

הטרגדיה היוונית מציגה עולם מסודר לגמרי שמתפרק עקב איזה חטא קדמון. בפואמה שלנו, האכספוזיציה מציגה פריעת סדר העולם, "ככה סתם". בשני חלקי האכספוזיציה מוצגת הידיעה והתגובות אליה, גם בשם החלקים, התדהמה, הלחץ,  וגם בתכניהם.

הידיעה פותחת ברפרור לשירה הידוע של זלדה, לכל איש יש שם עם שינוי קטנטן, "לכל מחלה יש שם". המשיך החלק הראשון יורד לפרטי ההודעה, להתפרקות מושגים מוכרים ולתחושה שיש צורך עמוק בהגנה, בהתכסות :

אתה מתכסה בזמן
ובעלעלי עלים
ומקים סביבך אוהלים
– – – –
להגנה מהמידע המסוכן

קטע זה מאפיין מרכיב אסתטי מרכזי בשיר והוא השימוש בשפה ככלי מיסטי-מאגי, ובמקרה דנן המצלול והחרוז בשורות המצוטטות. צליל ה- האל"ף, ה-ה"א והעי"ן אשר לא מובחנים בישראלית מודרנית מצטרפים ל-למ"ד ול-מ"ם ויוצרים לחן רקע נעים, אולי אפילו עגול והרמוני, אל מול המידע "המסוכן" שבגללו אתה "מתכסה", שוב הסמ"ך הדרמטית והשורקת ממסגרת את הצורך בהגנה, שבפני עצמה מפונטזת לגמרי.
מרכיב נוסף המבטא את התערערות העולם, הוא שילוב ה"מקובל" בכתיבה "פואטית" לבין השפה הרפואית, הקלינית:

לא שבע אלא שש
ובשש אפשר למשש
וממששים אותך
בפי הטבעת

המצלול החריף של השי"ן, שימו לב כמה פעמים חוזר ביחידה תמטית-מילולית העיצור שי"ן. האם הוא מרמז לשקט, לשריקה, האם זו אונומטופיאה של נשיפת האוויר מהפה בעת הבדיקה עצמה? על כל פנים, כאן עולה היסוד הבא בפואמה, הקול השני והחתרני בפואמה, ההומור הקודר, הגרוטסקה המושכת-דוחה בעת ובעונה אחת: בפי הטבעת. זו הנמכה קומית מוכרת היטב, הפתעה קטנה שמעוררת צחוק וגיחוך, אבל רגע אחרי הצחקוק עולה התמונה עצמה של הבדיקה.
 האכספוזיציה מעבירה אותנו ל- לחץ. בלחץ הכל משטח לגמרי, הכל הופך ל- אותו הדבר, וכל השאלות הגדולות והקטנות חד הן:

"הכל מעורב בצלחת שטוחה"

אכן, הגדרה מדויקת למצב הקיומי של חולה הסרטן, או לפחות לשלב בו העולם משתנה בבת אחת מ-בריא לחולה ב"סרטן אלים" אם נזכר בסיום הפרק הראשון, "אתה בחוג הסרטן, אחי" והמשמעויות הנלוות לאמירה זו, הן התרבותיות:  קו רוחב גיאוגרפי צפוני, שמעבר לו אין זריחת שמש – מוות, אין חיים, קור, קפיאה, או ספרו של סולזניצין "אגף הסרטן" המתאר את מוראות הגיהנום בגולאג הקומוניסטי, והן הדבורות בישראלית בת ימינו, "אכלת אותה; איזה מסכן אתה; חרדה סביבתית"1  ברור לנו שחוקי העולם השתנו לחוקי "חוג הסרטן".

פריעת הסדר הקיים

הפואמה מקדישה כ- 3 פרקים שהם – הבדיקה מחדש, התיקון, החיים שאני יכול לחיות עם "זה", המעקב

הבדיקה מחדש

אי אפשר שלא לראות את השמות הביורוקרטיים הללו שבאים מהשפה הניהולית, המשרדית או לענייננו מהשפה הקלינית של בית החולים. השפה הניהולית או המשרדית נוטה לראות  מצבים, מושגים ולא את הסובייקט שהוא מהות כל הפעילות האנושית הזו. תהליכי החפצה [ אובייקטיביזציה, ראיפיקציה, ניכור ] האלו הינם גם טכניקה אירונית וטכניקה מעולה להזרה. היות הדובר בשיר עסוק בעצמו ובמחלתו ודיווח על האישי ביותר נתקל בשפה מנכרת, מסדרת ומארגנת.
אחת הדוגמות המעולות לפריעת הסדר הטבעי של – מטפל/מטופל, מערכת יחסים שיש בה על פי הנחות מסוימות חמלה, הבנה או הכלה, בפרק הבדיקה מחדש מתנפץ אל קרקע המציאות המשרדית/הקלינית. הדובר מאמין שיש ביכלתו לשנות את האבחנה, שבעצם אין לו כלום, ומעלה מעין תהיה טיפוסית:

אני שה בעדר
מוקף רועים
————
————
————
כולם טועים

אך כפי שכתבתי, המציאות אכזרית מכל פנטזיה או משאלת לב – "ואני מתבלבל ומאבד את הדרך".

התיקון 

בפרק התיקון, שמחד גיסא הוא "ביורוקרטי" ומנוכר ומאידך גיסא, האם שם פרק זה רומז לתיקון ההערכה או אולי מרמז לתיקון חיי הדובר? אלה מבינינו דוברים ישראלית, יודעים שהמילה "תיקון" עצמה שאובה מהקבלה, מעמדות "ניו-אייג'" פסאודו-יהודיות המדברות על תיקון הנפש ותיקון עצמי. שבכוחם לשנות מצב נוכחי, שלכאורה נובע מ"חטאי עבר".
כמו ב"אגף הסרטן" וכמו ביצירות רבות העוסקות בסמכות האובייקטיבית המצמיתה נפש כל אדם/סוביקט ובטח חולה בסרטן, גם הרופא הוא רק שליח האל, במקרה שלנו המחלה הזו, הסרטן היא הסמכות העליונה, האלוהות, האובייקטיביות במהותה. הרופאה היא שליחת האל/המחלה:

היא ישבה מולי אשה מלאת קשב
והתנגדה למספר שבע שנקבע בבדיקה/ 2
"זה הרבה פחות"
– – – – – –
זה רק 6 ועם זה אתה יכול להמשיך לחיות

התגובה של הדובר היא כמעט טירוף, ובסדרה של משפטים קצרים ומהירים הוא מביא אד-אבסורד את המונחים הקליניים הללו, אבל מבין ש : 

סוג חדש של בועה נפתח לי במוח

כלומר, חוקי חוג הסרטן, בהם המציאות איננה המציאות שלך, אלא נחטפת על ידי אחרים: "זמנים שלא היו בזמני / אולי שמעתי אותם מתוך זמנם של אחרים".
מסתיים לו התיקון באירוניה חריפה, ובחתרנות תחת שם הקטע עצמו, תיקון. שהרי התיקון לא היה לטוב כי אם למוטב.

שוב כדאי לשים לב למבנה האירוני של הפואמה הזו. חלקה הגלוי מלא בביטויי חרדה, פחד, כאב ויסורים, תקוות שווא ותחושה של ניכור מהממסד המטפל/המרפא. חלקה הסמוי האירוני, הקומי המבוסס על חריזה, מצלוליות רבה ושימושים ישירים ובוטים בשפה הופך את הפואמה מרק "סיפור אישי" לסיפור כללי יותר, הוא – המבנה האירוני, חושף את המורכבות של "החוויה" היות חולה סרטן. יש גם להדגיש שהרפרור או הארמזים לספרות של המאה העשרים, במיוחד ספרות האבסורד או הספרות האקזיזטנציאליסטית מוסיף נדבך ורובד עמוק לסיפור האישי, ואולי, וזו הפלגה גדולה בפרשנות, גם פואמה זו עוברת מהאישי-הפרטי אל הכללי-הסמלי או האליגורי.

החיים שאני יכול לחיות עם "זה"

הפרק הזה הוא מלאכת מחשבת בפריעת השפה ובשימוש מבריק בצליליה על מנת להציג סוג של "איבוד שפיות" או לפחות תמיהה על השפיות.
הדובר משתמש באות זי"ן של "זה" ומשתולל אתה:

אני חי עם ה"זה" שמהזז, מנקז, משזז, מחמרז

שורה אחת שמעלה את האות זי"ן לגבהים בלתי רגילים. כמובן הרפרור ל- לא שם זין של בן אמוץ, שם רפי לוין, כידוע עובר לחיות באינטנסיביות את פציעתו, נכותו ואיבוד גבריותו, וזו אופציה סבירה למי שחולה בסרטן. או מאידך, לא שם זין הישראלי, שמשמעותו חוסר אכפתיות, צפצוף על סמכות, פעולה על פי הרגש, וגם זו אופציה סבירה לתגובה. מעבר לחיים הדוניסטיים, של הרגע. מרכיב נוסף בהדגשת מצלול הזי"ן הוא אונומטופיאה של זמזום הזבוב. וזבוב כידוע לנו הוא נציגו של השטן [ בעל זבוב, הסרטן ] או בכוחו לשגע בזמזומו.
למרות הטירוף, תחושת אינהאונים הנובעת מההודעה שהוא יכול לחיות עם "זה" הדובר בשיר בוחר לחיות עם זה,  " אין ספק".

המעקב

חלקו האחרון של חלק "פריעת הסדר" הוא פרק המעקב. נדמה לי שלא ממש צריך להסביר את המשמעות הבלתי נסבלת של המילה מעקב, במאה ה- 21, מאה שקראה את 1984 של אורוול, או מבקרת ושומעת על מצלמות בשדות תעופה, ברחובות ראשיים, בבתי ספר . מאה בה אנשים מנוטרים על פי הטלפון הנייד שלהם או באופן בוטה יותר [ אם מותר לי להתייחס לאקטואליה עכשווית, החלטת הממשלה לנטר חולי קורונה בבידוד באמצעות הנייד שלהם, ולהבטיח שלא יצאו מהבידוד/הסגר ]. התבנית הדו-משמעית של המילה "המעקב" ויידועהּ מוסיף לכפל משמעויותיה ממסגרת את תיור הביקורות האינסופיות בבית החולים. יותר מפעם, בשורות מתארכות מלאות בגיבובים מתואר ריקוד המוות של המגפה/המחלה. העירבוב בין האישי, החי לבין הממסד הרפואי ומתקניו בין השפה הגרוטסקית בה נדרש החולה להכין עצמו לבין התוצאות השונות ודרך עיבודן :

אתה מכניס לעצמך בתחת פומית עם בקבוק וסוחט לך את זה למעיים

אז לבד מהופעת הסמל "זה" [ מילה מטונימית לסרטן, נקייה וסטרילית לגמרי ] השפה איננה מהמשובחות, אבל היותה תעתיק מדוייק של הדיבור הישראלי, של ההוראה הרפואית מצחיק עד דמעות, והגרוטסקה מעניקה מימד אחר לגמרי לתיאור שמטבעו קודר ומאיים.

זהו, אני שוחה במעלה ההסברים, ההוראות, הפרושים, הגישושים והמישושים
אני במעלה פרוסטטה עילית

אם הטור הקודם שציטטתי היה גרוטסקה הרי בשני טורים אלה הגרוטסקה מעוררת פרצי צחוק אבל גם תחושה מעיקה של דחייה, חוסר נחת. בנצלו את הרגישות הגבוהה שלו לצלילי השפה, אנו עדים פעם נוספת למצלול של השי"ן, האם כאן הוא משקף חוסר נחת, אנחת יאוש ואולי הוא משתלב נהדר עם "פרוסטטה", שבה הסרטן. והיסוד ההומוריסטי, ההנמכה הקומית, הקריצה העצמית ולקורא – "פרוסטטה עילית", כמו מחוז חפץ נדל"ני.
הרצון להצחיק, לראות את כל הצרה הזו גם מהבטיה המבדחים, רצון שמופיע לכל השיר באמצעות ההנמכות הקומיות, שימוש בישראלית דבורה, מצלוליות  או רפרור למקורות קומיים-אבסורדיים חיצוניים מקבלת גם ייצוג ממשי, שהרי יוסי גם מצחיק את אחד מהצוות/ אחת, ואז הוא אומר לעצמו:

(הי, אני חי, מצליח להצחיק עדיין ) והרגישים מיד ישמעו במשפט הציני הזה את קול נחרת הצחוק בשל מצלול החי"ת שבו.

השיא 

כמו בכל דרמה/טרגדיה/קומדיה טובה, השיא הוא המקום בו חל השינוי, התפנית. כל חוטי העלילה נטוו ונארגו לקראת הרגע בו יקרה משהו, משהו שיתן להם משמעות, מובן ופשר.בטרגדיה ובכלל בתיאטרון "פעולה"  היא יסוד מוסד, בפואמה אצלנו, פעולה היא גם ההחלטה לפעול לתיקון המצב.שני חלקים מקדיש יוסי לשיא הפואמה. בשני השמות של החלקים בולטת התפיסה התאטרונית והויזואלית שלו כאמן וכיוצר. חדר הלבשה וחדר נ. ידוע לכולנו באנגלית נקרא חדר הניתוח "תיאטרון", והרי לפני שעולים על הבמה צריך להתלבש, להתאפר ולהכנס לדמות.
בניגוד לכ ציפיה באשר היא, השיא בפואמה הזו הוא אחד התיאורים היותר מצחיקים וקומיים של מפגש בין רופא רוסי המביא את תרבותו לכאן ובין חולה ישראלי, רגיש ופחדן בהתקף חרדה. התמונה הקומית הזו מייצרת את הנוגדן הכי חשוב ל "סוחט דמעות" מלודרמה, רומן למשרתות. הקומי משאיר את הפואמה בתחום החשוב ביותר – מבט מורכב ורב מימדי על חולה שחלה בסרטן. הפואמה לא מובילה אותנו, עד עתה, ואם אטרים, גם בסופה למצב של "סוף טוב".
חלקו האחרון של פרק זה הוא שתי פרידות, האחת זמנית – המנתח יוצא להתכונן לתפקידו על במת התיאטרון [חדר ניתוח ] ונפרד מהחולה והשניה פרידה מבת זוגו. אם ישנה מלודרמה בפואמה הגדולה הזו היא נמצאת בשורה הזו:

אני נפרד מרעייתי שותפתי לבדידות

הדובר מברך את עצמו, בישראלית נהדרת, שאף היא הנמכה קומית, שחשובה מאוד לסצינת חדר הניתוח, שבה אגב לא קורה כלום.

"איזה בן זונה בר מזל אני, יש מישהי שמוכנה להיות שותפה לכל החרה הזה", 

והניגוד בין שפת הרחוב לבין השורה הקודמת מאזנת היטב את היסוד המלודרמטי, הלירי, הפואטי שאיני ממין הענין, אבל הוא בוקע למרות המאמץ לכסות עליו.
בחדר הניתוח הכל נגמר. חשוב מאוד לראות את הכניסה לחדר הניתוח, כניסה המתמקדת בגובהו של המרדים "גבוה יותר מהתקרה" ממנה משתמעת נמיכותו של הדובר. הפניה אליו כמו לילד קטן, "תסיט את הישבן" והחרדה כמו של ילד קטן מהזריקה, ואז כלום.

החזרת הסדר הקיים על כנו

שני קטעים קצרצרים מסיימים את הפואמה הזו. שניהם בניגוד לכל טרגדיה ולכל קומדיה לא מאזנים את המציאות מחדש, לא "מרגיעים" את הצופה הבורגני או ה"אחר", כפי שתיאורטיקנים שונים של הטרגדיה מתארים את ההתרה.

מתעורר

אמנם שותפתו לחיים נראית כמו היא עברה את הניתוח, אבל בהבינו שהעולם ממשיך להתקיים, שעבר את הניתוח, ביופסיה, פרוסטטה לא נותר לו אלא לחכות לתוצאות.

התוצאות

אם יהיו בסדר אמות מזקנה מאוחרתאם לא יהיו בסדר לא אמות צעיראלוהים, איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות?
האם חזר הסדר על כנו? הסדר חזר אבל ב"טוויסט" אקזיזטנציאליסטי מובהק, לטעמי כמו שקאמי מסביר את מהות האקזיזטנציאליזם או האבסורד. כל שרשראות ההסברים, הפירושים הקיימים מתאיינים, כלומר התרבות שלנו מתאיינת. הכל חדש ונטול משמעות. עכשיו תורו של האדם לחיות כפי שהוא רוצה. הוא יקבע. ואכן, המסקנות של יוסי מהמסע שעבר מרתקות בהיותן אנושיות, חסרות יהירות. אחרי הכל, מה שהכי חשוב – איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות. קאמי קרא לזה, לא להתאבד עת תודעת האבסורד משתלטת עליך, קבל את החיים מחדש. מקסימום תנסה לצאת מהם בלי למות. [ זה יוסי ]

 לסיכום

הגילוי הנאות מחייבני לומר שאני חבר טוב מאוד של יוסי אלפי. הכתיבה שלי איננה אובייקטיבית במובן של "לא מכיר את מושא כתיבתו" או לא מכיר את "מי שכתב".מהכרותי את יצירת יוסי לאורך השנים, כולל הכתיבה המחקרית, הפוליטית, הפרוזה והכתיבה התיעודית החשובה שלו, הפואמה הזו היא ביטוי מכונן בכתיבה השירית שלו. אמנם הוא לא מניח מידיו את החותם שלו – השמיעה הבלתי רגילה, אזן של חרזן, זיהוי המוזיקאליות שבשפה. הוא גם לא מוותר על אהבתו לשפה הציורית, הויזואלית. לשימוש בדימויים או במטאפורות לא רגילות. הבולט הוא שהשפה הפכה אישית וישירה לגמרי. היסודות הקומיים הבולטים ביצירתו ההיגודית [ סיפורי עמים ] גולשים וחודרים לתוך הפואמה ובכך מחברים לעומק את היבטי היצירה השונים שלו לשלם שמצד אחד הוא גרוטסקי ומצד שני אנושי  מאוד. הפואמה מתכתבת עם מיטב הכתיבה המערבית אחרי שתי מלחמות העולם, אבל נאמנה לישראליות ולתרבות הישראלית שאף היא בנויה מניגודים בינאריים כמו: גבוה-נמוך/ מושך-דוחה/ יפה-מכוער.ממליץ מאוד- – – – 
1. מהכרותי האישית עם יוסי, מחלת הסרטן האיומה ומוראותיה אינן זרות לו ולבני משפחתו
2. ההבדל בין 7 לבין 6 מוסבר בשיר הראשון, זה ההבדל בין סרטן אלים לבין סרטן "רגיל", כי שיוסבר להלן

מה לביקורת ספרותית ולהחלטות קריאה

במסגרת "הביקורת" שקובעת אם אקרא –

הפעם מאמר ארוך ומנומק היטב, כולל התנצלויות בסופו של יהודה ויזן, ב'הארץ' ספרים על "משיב הרוח" החוגג 25 שנים לקיומו:אני מצטט את שמצא חן בעיניי , ומצדיק ככל הנראה את הקישור שעשתה פרופ' אליאור בין כתיבת בקורות קשות לבין גסות הרוח ואכיבוש". [ נכון, טרם נרגעותי מהקישור שלא זכה להסבר מספק כנדרש מפרופסורית לפילוסופיה ]:הכותרת היא -"הִתְלאביביותם* אומנותם: כל הפגמים של "משיב הרוח"משוררי כתב העת לשירה יהודית ישראלית, שחגג לאחרונה חצי יובל לקיומו וגיליון חדש, מנסים לשאת חן ולהתקרב למרכז התרבותי החילוני גם במחיר אובדן זהותם"

  • המילה הראשונה היא הפיכת המילה תלאביביות לשם פעולה, כמו "התמזרחות, התאנגליות וכו' [ אב"ח ]

מתוך המאמר – ""ל'משיב הרוח' ישנו, וגם זה לא בטוח, בעיקר תפקיד קהילתי; ההוויה שם היא מתנ"סית מעיקרה. במובנים מסוימים זה מעין 'הליקון' של הציונות הדתית. אנשים נרשמים לסדנאות, עושים להם פסטיבלים, מפרסמים אותם בכתב העת, יש אווירה של מורים ותלמידים וכו'. בקיצור, מדובר בחוג לכל דבר ועניין, בהרבה עסקנות ובבזבוז של כספי ציבור. מבחינה אמנותית אין למשיב הרוח שום חשיבות. אף משורר לא צמח שם. שממה מוחלטת. היית מצפה למשל שתצמח שם שירה לוהבת ותקיפה או שתופיע שם עברית נפלאה. אך בפועל יש לנו שם בעיקר נוסח עמיחי מדולל לעילא, המון סכריניות וחלות שבת, והיאחזות פתטית בשברי פסוקים מן המקורות (כשכל שבר פסוק שכזה רק מדגים עד כמה המלים שמקיפות אותו נחותות) ובהתכתבות מעושה ובעיקר בלתי מתוחכמת עם המקורות."
מסקנה – כיוון שהפסקתי את חברותי ברשימת התפוצה האינטרנטית לפני זמן רב, היה משמח אותי לקרוא ניסוח מהודק ומדוייק של הבעיות המרכזיות. וכמובן לא אטרח יותר לנסות ולקרוא או להשיגו באף דרך.אגב, ויזן מוצא מקבילות בין "משיב הרוח" ל- "ערס פואטיקה" וגם שם אני מסכים אתו מאוד: "בדומה ל"אחרים" אחרים, ובמיוחד בדומה לבני הגל המזרחי ששטף וחלף, גם האחר הדתי מחויב, בהיעדר סגולה פואטית, להזדהות ולהכריז בשירו על אחרותו — כיוון שהשיר עצמו לא יעשה זאת, שהרי אינו באמת מזרחי/יהודי בשורשיו הפואטיים — הווי אומר, לענוד טלאי או להניף שלט ברור וקל לזיהוי המעניק לשירו הכשר של "יצירה יהודית" ובתוך כך את מקומו ה"לגיטימי" בשדה (או בשדות ה"זרים")."
ידידי וחברי אמר לי בשיחה עמוקה שהוא אינו מבין איך ארז ביטון ועדת "יוצאי מרוקו שמלווה אותו" הצליחו להשתלט לגמרי על השיח המזרחי בארץ, ויצרו דימוי מעוות לגמרי של המזרחי הישראלי. אבל ניחא, די גם בדבריו של ויזן.והקישור, כמובן –https://katzr.net/88877e***

פורסם לראשונה בפורום "לא ספרים" בפייסבוק

תגובה על מאמר שכתבה רחל אליאור על יהודה ויזן ו- יצחק לאור:

בשולי דבריה של רחל אליאור שפורסמו ע"י עלית קארפ, כאן בפורום ביום שישי האחרון, על דברי איציק לאור על מנגינותיה של נעמי ושמר וביקורתו של המשורר בשטח אילן ברקוביץ.

נתחיל עם הרשימה של לאור שמעלה על נס את הספר שפרסמו מירון את הירשפלד על שירת אלתרמן, ובסוף הרשימה, בהערה קצרצרה בסוגריים, הוא טוען שלחנה של שמר לשיר "פגישה לאין קץ" הוא וולגרי. אולי כל מנגינותיה וולגריות. אינני מוסיקולוג, ואין בי יכולת לנתח לחן לשיר, כמו שאני מנתח שיר. אבל, הקיטש שבמנגינת "כי סערת עליי" מספיק על מנת לכנותה וולגרית.

לגבי אילן ברקוביץ, אז כן, מה לעשות זה מה שהוא חושב ומרגיש ביחס לשירת גולדברג, וכמובן הזמן המתאים ביותר להערות אלו שכתב הוא הזמן בו חוגגים 50 שנה למותה, והוא מסביר ומנמק היטב מדוע מבחינתו זו אינה שירת הנפש, אלא שירה ספרותית מתיפיפת. אפשר לא להסכים אתו אבל אי אפשר לתקוף אותם כפי שאליאור תקפה ללא נקיבת שמו.[גם שמו של לאור לא מוזכר]* כמובן, שזה שיא הזלזול מבחינתה ככותבת. ואני שואל – מה?? לאור וברקוביץ אינם בני אדם חיים, שכך היא כותבת אודות יצירתם? שהרי נאמר: נאה דורש נאה מקיים!

זו הפעם האחרונה שאני הולך להתעסק בכתיבה הצדקנית והמתחסדת של פרופ' אליאור. מביך אותי לאור הדברים הנוכחיים שנשאתי אליה עיניים כסטודנט צעיר, ויותר מביך אותי שכתיבה שמאלנית, עאלק, אלימה, מזלזלת ופוגענית בדיוק כמו אותם אלימות נגדה יוצאת השמאלנית הכותבת.

זהו, אני סיימתי.

—–

*בשולי השוליים, אינני יכול לחשוב שכאשר הדברים מגיעים ללאור, גברים ונשים רבים מתמלאים בשנאה כיוון שהוא כן/לא תקף מינית, וביהמ"ש אינו מבחינתם הדרך בה נקבעת אשמתו של אדם.

סיימון שאמה – הסיפור של היהודים מהמאה העשירית לפנה"ס.

סיימון שאמה, הסיפור של היהודים, הוצ' ספרי עלית גג, תרגום מאנגלית, אביעד שטיר, עורך מדעי, יואל רפל, 582 עמ – כולל מפות, לוח תאריכים, הערות, אינדקס שמות.יש לתת כבוד רב לספר הזה, כרך ראשון מתוך עוד שניים. הספר כתוב בסגנון סיפורי של " מספר עד", ויש בו עבודה פרשנית של פיסות מידע המתיחסות למאה העשירית לפני הספירה ואט אט מעבר לדיון ולסיפור מעמיק המבוסס על אגרות, מסמכים וכל דבר שהיסטוריונים אוהבים לקרוא: מקור ראשוני. דרך הסיפור מרתקת מאוד, ורק לחשוב שלפני שנים נחנקתי משעמום מספרי דובנוב. אינני היסטוריון מקצועי, הביקורת שלי תבוא מעמדה של 'הדיוט משכיל'.
הפריע לי מאוד שאין סיפור של קהילת קוצ'ין או דיון ביהדות ברוסיה, בפולין. למרות נסיונות חוזרים ונשנים של שאמה להראות, שהסיפור היהודי אינו רק אסונות, חלקיו האחרונים המתמקדים במאה ה – 14 והמאה ה – 15 ממוקדים בספרד ובפורטוגל בעיקר.
ואלה סיפורי פוגרומים וזוועות. דבר נוסף שציער אותי היה היעדר מקומה של הקבלה והתפתחותה ההיסטורית ( שהרי הוא מקדיש זמן לריה"ל, לרמב"ם ) ולעוד חכמים בני הזמן, הקבלה מוזכרת, אגב אורחא.
אני מבין שכתיבת סיפור של 2490 שנים, אינו דבר של מה בכך, במיוחד אם הרצון אינו ליצור כרוניקות משעממות, אלא לספר סיפור מרהיב, אפוס ענק בו הכל הינו אנושי, בן המקום ובן הזמן, ויתכן שהחלקים שנגרעו לא היו חשובים מספיק(?).
דבר אחר שמצא חן בעיניי הוא הביטוי החד משמעי כנגד הכיוון הרבני בן זמננו בארץ. פעם אחר פעם הוא מציג את העובדה שהרבנות לא שנאה נשים, לא ממש הדירה אותן מבתי הכנסת, שתפילות נעשו יחד.. ובכל הזדמנות הנוסח – "לא תאמינו אבל…"
האם מומלץ לקריאה?
אני ממליץ, אף מעבירו לקריאה של חבר. אינני יודע מהי העמדה המקצועית כלפיו, אבל למרות חיפושיי, מצאתי תגובות דומות לשלי, מפי הדיוטות. רק במקום אחד נכתב שהוא שטחי.

ססיל מתה, ז'ורז' סמנון, הוצ' ע"ע

מזמן לא נהניתי כלכך מ-ממתק ספרותי מתוחכם, כתוב היטב, מתורגם לעילא ולעילא.

ברור שאינני יכול לכתוב כמעט דבר על העלילה, שהרי "אספיילר" את הנובלה הבלשית המבריקה של סימנון, אבל אני יכול לכתוב דברים אחרים.

למשל – הדובר/ המספר הכל-יודע שנע החוצה ופנימה מהתודעה של גיבורו, אינספקטור מגרה, והתחכום בטכניקה הזו, כי לא ברור עד הסוף, כאשר הוא מתאר את אשתו של מגרה שמחכה לו, אם אין הוא בעצם מספר/מציג את תודעת מגרה עצמו.

למשל – התחבולה של הבאת קרימינולוג אמריקני, שהמספר יודע כל מה שהוא חושב, והשאלה האם אין זו תודעת מגרה?

כן אפשר לכתוב על הקפדה על פרטים עד הדקים ביותר, שימוש נרחב בחפצים, במחוות כדי לעצב "מצב" "אירוע" או דמות, וכמובן הריאליזם, שאם מותר לי בהדיוטות מה לכנות "בלזאקיאני".

יש שתי הפתעות בנובלה הנהדרת הזו, היא קריאה, ולצערי לקח לי מעט זמן לקוראה. עם זאת היא תשאר זמן רב בי, לכן אני עובר עכשיו לקריאת ספר מחקר על התנ"ך.

שרוכים, דומניקו סטרנונה, הוצ' כתר 2018

שרוכים, דומניקו סטרנונה

האמת המרה – התאכזבתי מאוד. קראתי כמה וכמה בקורות, סקירות על הספר. מרביתן שבחו, חלקן היללו את הנובלה הזו, ואני נשארתי שווה נפש, ומאוכזב.

הנוסלה המסופר מפי שלוש דמויות, הראשונה באמצעות מכתבים שנכתבו [ ובחלק השני נקראים, לאחר ההרס שזרעו הצאצאים בדירה, בחלק השלישי ] על ידי בת הזוג שננטשת ע"י בעלה עם שני ילדים, השני מפי בן הזוג, כשהוא כבר בשלהי העשור השמיני לחייו, והחלק השלישי מפי הבת,ככל הנראה בזמן "הווה" של הסיפר [ ההורים בחופשה].

הנסיון האפי, המצומצם מאוד. אם אפוס יכול להכנס לתבנית ה-האיקו, הרי הנובלה הזו היא הביטוי הצורני להאיקוזציה של האפוס [ אלוהים אדירים, המצאתי מילה או תהליך..] . בסוגת האיגרון הפעלת תודעות שונות היא חלק מרכזי בז'אנר ובפרישה האפית של הדמויות והעלילה, בספרות העברית אנחנו מכירים את תבנית הצגת הסיפור מתודעות שונות, החל מטכניקת "הדיבור המשולב" של עגנון , אגרונים אצל סופרים שונים [ ע"ע, למשל] אצל א"ב יהושע ב"קנטטת גירושים" או ב"המאהב". הטכניקה הזו, המבטלת לגמרי את דמות המספר יודע-כל, מאיינת את דמות "המחבר" או עמדת המחבר, ונותנת מקום לתצפיות מגוונות במציאות, ולמשחק מרשים בהצגת המציאות. [ כמו רשומון הידוע ]

אבל –

מבחינתי שלוש התודעות הן בעצם תודעה אחת, אפילו חלק ב וחלק ג הן בלשון "אני" – מספר גיבור/מספר עד. נקודת מבט אחידה, כך לפחות אני ראיתי וקראתי את העלילה, שמבחינת הזמן היא נעה מהעבר, אל ההווה, – שוב אל העבר, ואח"כ אל הווה מעט מוקדם מסיפור החופשה , או במהלך החופשה.

ברור שתבנית זמן זו היא אירונית, אבל איזו אירוניה היא יוצרת? ולשם מה צריך אירוניה בנובלה, שבלאו הכי מציגה הבטים שונים ואולי גם הפוכים של המציאות.

ולכן

התאכזבתי מאוד.

ז'ורז'י אמאדו – זיעה, הוצ' רימונים, 2018, תרגום – רמי סערי

אמאדו, ז' [ ישראל], זיעה, הוצ' רימונים, 2018, תרגום ואחרית דבר – רמי סערי

הרומן הנהדר הזה שהתפרסם בשנת 1934 בברזיל מספר על דמויות שונות בבנין אחד שיש בו 600 נפשות. כל פרק מציג דמויות שונות, תמונות קצרצרות מחיי הדמויות ודרכן הוא מציג את המעמד הנמוך ביותר. את העניים, העבריינים, הזונות, הילדים – כל אלה שהמודרניות הכלכלית והקפיטליסטית זרקו לשולי החברה, אך בלעדיהם ובלעדי ניצולם המתמיד, לא תצלח הכלכלה המודרנית לפעול.

רמי סערי באחרית הדבר מדבר על "חלקיקי פסיפס" [שם, עמ' 216], רות אלמוג בסקירה שכתבה ופרסמה ב'הארץ' קוראת לרומן " זה רומאן יוצא מן הכלל גם בכוחו ועוצמתו, גם במבנהו המודרני מאוד וגם ביריעה, הדומה לשטיח שהוא פורש לנגד עיני הקורא, שהמיקרוקוסמוס הנטווה בו, של שיכון 68, מתאר את ברזיל של השנים המוקדמות של המאה ה-20, השנים שבין שתי המלחמות. " שניהם מתייחסים להיעדר עלילה לינארית, התמקדות בדמות גיבור/אנטי גיבור אחת, אלא מעין "חיבור של קטעי עלילה לשלם אחד" כמעט כמו שאמאדו קורא לפרק "האנתרופולוגי" הזה "שמות בלי שמות משפחה" [ שם, עמ' 179-186 ], שנפתח כך: "נשים בלי שמות משפחה, מריות ממגוון עצום של לאומים. אחדות מהן נשואות, נשואות לגברים שגם להם אין שמות משפחה, אחרות רווקות, רזות או שמנות, חולות או בריאות, וזיקה אחת ויחידה מקשרת בין כולן: העוני שבו חיו" [ עמ' 179 ]

סערי מסביר בהרחבה באחרית הדבר על הרקע הקומוניסטי של אמאדו, על הפואטיקה שלו, תפיסת הרומן כרומן "המונים", על הפרקטיקה של הריאליזם החברתי, שאפיין ספרות קומוניסטית מטעם, שלא שרדה. סערי מציג את הרקע ההיסטורי של הרומן, מרחיב אודות כשירותו כרומן רלוונטי לזמננו. אלמוג בסקירה שלה מציגה את ההיסטוריה של סלבדור, בירת באהיה, את המצוקה הכלכלית של קדם הרומן ובזמן הרומן, ומתיחסת פחות להבטים המהפכניים או הקומוניסטיים ברומן.

אני מעדיף לקרוא לרומן, רומן פוליפוני : "פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה, המתאר מרקם מוזיקלי שבו מספר קולות עצמאיים נעים במקביל זה לזה. הפוליפוניה נבדלת ממרקמים מוזיקליים אחרים בכך שאין בה היררכיה מובהקת בין הקולות. על אף שלעיתים ניתן לזהות בפוליפוניה קו ראשי וקו משני, אין הדבר דומה למצב במרקם ההומופוני, שבו קו מלודי אחד מוגדר באופן מובהק כמנגינה ראשית, והוא מלווה על ידי אקורדים או קווים מלודיים משניים. כוחה של הפוליפוניה נובע מעצמאותו של כל קול, כלומר ייחודו הריתמי או המלודי, כך שגם אם ישנו קו בולט מעל לשאר, נוצר טשטוש במידה כזו או אחרת של ההיררכיה בין הקולות, ונדרשת האזנה ערה לכל קול בפני עצמו. " [הדגשה שלי, אריק], ויקיפדיה. בהמשך להגדרה זו מתקיימת הגדרה של באחטין של הרומן הפוליפוני : " חוקר התרבות מיכאיל באחטין (Bakhtin) משתמש במונח "רב-קוליות" לתיאור טקסט, בעיקר בפרוזה, המאופיין בריבוי קולות אידאולוגיים מנוגדים. קולות אלה מתכתבים ביניהם ללא תיווכה של רשות עורכת או שופטת: הסופר שוהה באופן שווה בתוך הקולות העצמאיים של יצירתו ואינו מעדיף נקודת מבט זו או אחרת. [הדגשה שלי – אריק ]הטקסט הפוליפוני הופך למשחק חופשי של קולות, שאינם שואפים לסינתזה. הוא נותן ביטוי לאופני שיח הטרוגניים שאינם חותרים לסגירות ומתקדמים ביניהם בזרימה דיאלוגית. התבנית הרב-קולית בולטת בפרקטיקות שונות כגון פמיניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, ניו-ג'ורנליזם ולימודי תרבות. " האינציקלופדיה של הרעיונות

אני חושב שזהו רומן פוליפוני ממדרגה ראשונה, הן על פי ההגדרה המוזיקלית והן על פי ההגדרה לפי באחטין. זה נכון שברומן "זיעה" ישנה דמות מספר יודעת-כל הנעה בין כל המסדרונות, הכוכים. נמצאת בתוך המיטות, תחת המיטות, בנמל או בשעת קיום יחסי מין בין גברים חרמנים להומוסקסואלים בבנין. אבל, אין שיפוט. לשון הסיפר "אובייקטיבית" , ואין, לפחות בתרגום, "העדפה" של דמות אחת על האחרת. אפילו סיום הרומן בו הנערה בכחול מספרת ללינדה דבר-מה מעודד נשמע כמו סיפור מותו של חולת השחפת בעלית הגג. יתרון המבנה הפוליפוני הוא ביכולתו להציג תמונת עולם מורכבת, לכאורה "כמות שהיא". אחת הבעיות של פואטיקה הקיימת בזמן, כגון – פרוזה – הינה הבו-זמניות, המאפיינת קיום תמונה. איך מציגים בנין עם 600 פיותיו בו-זמנית? הבחירה בטכניקה הפוליפונית מאפשרת גמישות של "המבט" של המספר ה"כל יודע", פירוק של סמכותו המוחלטת ככל יודע ועם זאת שמירה על אובייקטיביות ריאליסטית [ ראו למשל את הפתיחה לאבא גוריו ותיאור האכסניה, בטכניקה די דומה] .

אני ממליץ מאוד לקרוא את הרומן. ממליץ מאוד לקרוא את הסקירה של רות אלמוג ואת אחרית הדבר של סערי.