מומלצים

פניה ברגשטיין

לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד

לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן,

תְּכֹל־עַיִן וּבְהִיר־תַּלְתַּלִּים,

וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה

וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים.

הַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא שׁוֹכֵב

סָגוּר בְּחַדְרֵי חֲדָרִים;

כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה דְלָתוֹת

שָׁם סוֹבְבוֹת עַל צִירִים.

לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן,

אַךְ לִקְרֹא כְּבָר יוֹדֵעַ הַכֹּל,

וְהִיא לוֹ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּב

בִּכְתָב בָּרוּר וְעָגֹל:

"אֲנַחְנוּ, כֻּלָּנוּ, כֻּלָּנוּ

אוֹהֲבִים אוֹתְךָ כָּל־כָּךְ,

וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלֶיךָ

אַבָּא אֲנִי וְהָאָח.

וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַלּוּל,

וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַגָּן,

וּמִן הַכֶּלֶב שָׁלוֹם,

וּמִן הֶחָתוּל הַקָּטָן"

לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד חָבִיב,

בְּהִיר־עַיִן וּזְהוּב־תַּלְתַּלִּים,

וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה

וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים.

בני דורי מכירים היטב את פניה ברגשטיין. כתינוקות שרנו את "בוא אליי פרפר קטן" כבני נוער כבר המרנו את "כף היד" ב"קטן" וצחקנו מרב שמחה.

אבל פניה ברגשטיין היתה משוררת ילדים, שעיצבה במידה רבה את הפרופיל של הילד הצברי, העתיד להיות ישראלי-יליד. ילד יהודי שונה לגמרי מילדי הגולה היהודית.

השיר שלפנינו הוא שיר מוזר מאוד, אולי מגלם את הנוהג שהיה מקובל לשלוח ילד לבית חולים ולהשאירו שם לבדו, אם כי בית חולים לילדים לא היה מושג "חריג". זכור לי כילד שאשפזתי במחלקה פנימית עם מבוגרים, והוריי לא היו זמינים לי. דבר כזה, כמובן, לא יתקון היום, בתרבות "המרכזים הרפואיים" המציעים את כל מגוון אפשרויות הרפואה הקיימות.

בשיר הזה, הילד לבד בבית חולים, ואמא שולחת לו מכתב על מנת לעודדו. השיר בנו כשיר מסגרת, "לאמא יש ילד קטן – לאמא יש ילד חביב" – זו מסגרת אופיינית של שיר ילדים, בדר"כ קליל, בעל איזה יסוד של משחקיות. אבל בשיר שלפנינו התמונה מעט קשה. לצורך הדגשה של הטיעון שלי אעמיד את הבית הראשון ואת הבית האחרון זה מול זה:

לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן,
תְּכֹל־עַיִן וּבְהִיר־תַּלְתַּלִּים,
וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה
וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים.  
לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד חָבִיב,
בְּהִיר־עַיִן וּזְהוּב־תַּלְתַּלִּים,
וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה
וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים.  

הכל בבתי המסגרת פשוט, נעים. נעדר עצב. אין התיחסות למצבו הרגשי של הילד, אלא רק להיותו חולה. הוא קטן אבל חביב. הוא תכל עין אבל גם בהיר עין, בהיר תלתלים וזהב תלתלים. כלומר – כמעט דוד המלך בקטנותו. והילד הזה גר כמובן בקיבוץ, והשיר מייצר את הפערים בין בית החולים לבין הקיבוץ בחדות מובהקת: הילד עצמו הוא הסטריאוטיפ של "הצבר" והרצון לראותו כ"בהיר שיער וכחל עיניים" כילדי הגויים באירופה או ברוסיה שבה גדלו רבים מאנשי העליה הראשונה והשנייה, אם כי ברגשטיין עלתה לארץ בשנות העשרים [ עליה חמישית לערך ].

הַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא שׁוֹכֵב
סָגוּר בְּחַדְרֵי חֲדָרִים;
כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה דְלָתוֹת
שָׁם סוֹבְבוֹת עַל צִירִים.  
וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַלּוּל,
וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַגָּן,
וּמִן הַכֶּלֶב שָׁלוֹם,
וּמִן הֶחָתוּל הַקָּטָן"  

בית החולים הוא בית סוהר, הילד סגור ב"חדרי חדרים" שזה ביטוי בעברית למקום סודי, מורחק מעין הציבור – אמא לא יכולה לבקר אותו? והדלתות על צירים, מסתובבות כל הזמן, באים ויוצאים, רק אמא לא יכולה. אבל היכן גילוי צער של אמא, געגוע או חרדה של הילד? אלא אם כן כל השיר הוא נסיון הרגעה של הילד המפוחד, בפירוט מדכא וסטריאוטיפי של "ילדות בקיבוץ" או רפרור לשירו הידוע של קצנלסון "חמש שנים", שהוא עצמו, שיר זה, גלגול של שיר ממאה ה- 19.

אלה הם בתי אמצע השיר,

לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן,

אַךְ לִקְרֹא כְּבָר יוֹדֵעַ הַכֹּל,

וְהִיא לוֹ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּב

בִּכְתָב בָּרוּר וְעָגֹל:

החזרה על השורה הפותחת את השיר מחברת את בתי האמצע למסגרת הכללית של השיר. הגעגוע אל הילד שנמצא בבית חולים, והנה הילד הקטן והחביב כבר יודע לקרוא, כלומר הוא כבר בכיתה ג' או ד' – כי לקרוא הוא יודע גם "כתב יד" ומצפים ממנו לנהוג כמבוגר, "גבר קטן"

וכך היא כותבת לו :

"אֲנַחְנוּ, כֻּלָּנוּ, כֻּלָּנוּ

אוֹהֲבִים אוֹתְךָ כָּל־כָּךְ,

וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלֶיךָ

אַבָּא אֲנִי וְהָאָח.

שלא במפתיע, האב מוזכר ראשון ולא האם. היא נשלחת להיות השניה בתור, מפאת הנימוס, או מפאת כך שאין השיר מבטא חוויה אמיתית של ילד בבית חולים, אלא חוויה משוערת. השיר אולי מבטא ציפיות "ממסדיות" או חינוכיות מילדים אשר נשלחים לבתי חולים, והוריהם אינם מסוגלים לשהות עמם.

היעדר כל ענין אישי, שרטוט חורג סטריאוטיפ מקובל של "ילד" מעורר בי תמיהה לגבי השיר ומטרותיו. זה הרי שיר לילדים, זה אמור להיות "שיר חינוכי" או עם מוסר השכל? השיר אמור לעורר הזדהות של הילד בבית החולים עם הילד בבתי השיר?

אני סולד משימוש בביוגרפיה על מנת להסביר, אבל ברגשטיין היתה חולת לב ושנים מרותקת למטתה, עד מותה ב- 1950. האם זה שיר על עצמה?

במעבר חד, שיר זה מבטא היטב את תמונת העולם הישראלית- האלטיסטית של חברי הקיבוצים, חברי תנועת העבודה, מנהיגי המדינה שבדרך. את תפיסת "כור ההיתוך" שבן גוריון נתן לה פה, את הרצון העז להדמות לשאר אומות העולם ולהבדלות מעמי הסביבה. אינני מאשים את ברגשטיין בדבר, אבל היא היתה עיוורת לגמרי ככל הנראה לקליטת העליה ההמונית שהחלה בשנת חייה האחרונה.

כך, דומני, היא שרה לילדים מהמרחב התרבותי-צבעוני לו היתה שייכת, כי חברי ילדותי שחורי העור, העין והשיער בטח לא יכלו להזדהות עם השיר הזה.

דירוג: 5 מתוך 5.

אולגה טוקרצ'וק – ספרי יעקב

אל הספר הנפלא הזה הגעתי בזכות ביקורת שקראתי עליו בעיתון 'הארץ'. לדאבוני, אינני זוכר מי כתב אותה, כי החשוב מכל בעיניי היה שהרומן עוסק ביעקב פרנק. אותו משיח יהודי על דעת עצמו, שבניגוד לשבתאי צבי, גודף ובעיקר התעסקו בענייני המין בחצר שלו [ מעין המרקיז דה-סאד היהודי, לא פחות!], וגם נושאים אלה בצמצום. הדגש היה על דו מיניות פרוורטית, על סקס פרוורטי ומה לא?!

לא ממש קראתי היסטוריה מקיפה אודותיו, אם כי למדתי קבלה בחוג למחשבת ישראל בירושלים, ואם כי קראתי את "מצווה באה בעבירה" וכן קראתי רבות על הצלחת חסידי משפחות חצר צבי ופרנק בעולם המודרני, שבתוכו הם פעלו [ המאה ה- 18, שהביאה גם את החסידות].

כתות ומנהיגיהן רבי עוצמה הם עניין רווח בתרבות המערבית. בארה"ב [ דיוויד כורש ] ואף אצלנו [גואל רצון] ולא נשכח את רינה שני לפני כחמישים שנים,

אני חושב שאתחיל את דבריי בציטוט הפסקה הראשונה במאמר שכתב בני ציפר ב'הארץ':"

"זה היה כמו לקרוא את 'מלחמה ושלום'", אמרה לי חברתי הסופרת רות אלמוג, שקראה את "ספרי יעקב" לפניי וניסתה להסביר לי את הרושם העז שהותיר בה הספר. היא התכוונה לומר, אם איני טועה, ש"ספרי יעקב" הוא מסוג הרומנים הנדירים — "מלחמה ושלום" של לב טולסטוי הוא מהנפלאים שבהם — שמטלטלים אותך בתלאות היסטוריות אכזריות כדי להחזיר לך בסופו של דבר את האמונה באדם, בעולם, בכל מה שצודק ונכון ומוסרי — והייתי מוסיף: גם את האמונה ברומן הקלאסי הגדול. זאת התחושה שנותנת היצירה שכתבה הסופרת הפולנייה אולגה טוקרצ'וק — הרגשה שאפשר עדיין להנכיח בדורנו את הספרות כמעשה גדול ומשנה מציאות. דומני שזו סיבת הסיבות שהביאה את ועדת הנובל להעניק לה את הפרס לשנת 2018."

כך הרגשתי וחשבתי גם אני על הספר משהתחלתי לקרוא אותו. יצירה רוסית עתירת מימדים, אפית רב-קולית, שמזמינה את הקורא למסע ארוך ולא קל בשבילי ההיסטוריה. אי אפשר לדלג על קטעים ברומאן המורכב הזה [ כמו שלעולם הקורא הרציני לא ידלג על תיאורי הנוף של טולסטוי ב'מלחמה ושלום' או על חיבוטי נפש ארוכים של רסקולניקוב ב'החטא ועונשו'.

הרומן האפי הזה מתאר את המאה ה- 18 בפולין, החל כמעט מתחילת המאה ועד סופה וגם קצת מעבר אל הרבע הרשאון של המאה ה- 19, ומבטו ממוקד רב הזמן ביעקב פרנק, אדם כריזמטי ורב עוצמה שאסף סביבו קבוצות של מאמינים, נאמנים, החבורה שמוכנים כל דבר לעשות למענו. הספר עוקב אחרי פרנק מנעוריו, דרך תחילת גיבוש ועיצוב דמותו הייחודית – הקבוצה הראשונית שנצמדה אליו. הן בשל המתירנות המינית, הן בשל מעשה האהבה אתו[גברים, נערים ונשים, נערות] והן בשל היות חלקם שבתאים, כמו פרנק, שחיפשו מוצא מהאסון הרוחני שעבר עליהם. פרנק הציע הסבר מושלם להתאסלמות של ש"צ, הסביר היטב את ההכרח בשבירת כל חוקי העולם הדתי הישן, המיסטיקה שלימד והדריך על פיה היתה הופכית, נגודית על אף השאיבה של הזוהר, לימוד של כתבי אייבשיץ ואחרים כדרך לשבור הכל, לשחרר את האדם. [ תיאורית השילוש המופלאה – צביף ברוכיה ופרנק, אח"כ: ישו, צבי והוא האחרון פותח העולמות, או העלמה המופלאה, מריה שהיא שליטת העולם האמיתית והמאחדת. השילוש הזה הנמצא בבסיס תורת הספירות בקבלה משמש הצדקה עבורו להטבלה ולפרשנות נועזת במיוחד גם של הקתוליות.

הרומאן מציג רעיונות מדהימים לתקופת אותה הוא מתאר – חירות, שוויון מגדרי, סוציאליזם [ הכפר של מלבדה, שחיקו אחרכך באיבאני פרנק וחסידיו] שמזכיר לנו את הקיבוץ בראשיתו מעורב עם עריצות של "האדון", כמו נשים נשואות מגיעות למיטתו כשהוא רוצה, מנהגי ה"לילה הראשון" מנהיגות דיקטטורית הדורשת ציות והצלחה מלאים [ סצינות הכאת נחמן מבוסק, יעקובובסקי בשל כשלון שליחויותיו ואיבוד הכספים מעוררות השתאות ]. הכרותו את דרכי ה"בקשיש" משהותו בטורקיה [ ארצו של שבתאי צבי] וביוון-סלוניקי [ מקום משכנו של ברוכיה, עוד נביא ממשיכי דרכו של שבתי צבי ] עוזרת לו גם בפולין הקתולית, בקרבתו לאצולה הכפרית והארצית ובהחלט באמצעות יצירת מצג השווא הפנטסטי של הכרת היהודים בביאת המשיח, ישו והטבלת כל בני החבורה בכל מקום לנצרות.

באחת מהביקורת המצוינות למטה נכתב שהרומאן מתאר את המאה ה- 18 בצבעים של המאה העשרים ואחת. יש המון צדק בטענה הזו, כי אובדן סמכותה של "אמת" אחת ומקורות אמת או הטוענים לאמת שוות ערך במקורות ידע או מידע אחרים האופיניים למאה שלנו, הינם בסיס כוחו הרטורי והמנהיגותי והמושך של יעקב פרנק. באחד הפרקים מצוטט במפורש טקסט של מנדלסון על ריבוי המבטים, ההבטים, האפשרויות וההבנות של ה"אמת" או ה"מציאות", ודי לנו שנזכור את האמרה המנדלסונית: היה יהודי בביתך וגוי בצאתך, שהיא תמצות מדויק של התנהגות החבורה: כלפי חוץ- קתולים יותר מהקתולים, כלפי פנים שומרים על מנהגי הכת שגם הקתוליות לא מקבלת.

אבל זה רומאן, זו יצירה ספרותית. ואותי ריתקו ביצירה המספרים השונים. על פני השטח יש ארבעה מספרים רשמיים:

הראשונה היא המספרת הכל-יודעת הפורמלית, אולי "המחברת". השני הוא נחמן מבוסק הוא פיוטר יעקובובסקי [ שרואה עצמו כנתן העזתי, אך לא זוכה להכרה ממשית של האדון], שרשימותיו האישיות וכתיבת חלומות האדון הינםן מקור בלתי נדלה לרומאן ומובאות בגוף ראשון, השלישית היא ינטה – אותה סבתא של יעקב פרנק, שבשל כישוף של קרובה אלישע שור [ משפחת שור היא משפחה רבת עוצמה בקרב הפרנקיסטים וכן עם התנצרותם הם הופכים למשפחה גדולה המתפזרת בעולם. בספר השמות, שהוא האפילוג של הרומן, מתוארים בקצרה קורות חלק מבני המשפחה המופלאה הזו, שידעה – בשפתנו כיום – למנף את האפשרויות שפתח בפניה האדון!] נשארה בחיים, למרות של אכלה ולא שתתה ולבסוף הפכה למעין מינרל, גביש – אבל תודעתה היא הרואה הכל, יותר מאשר המספרת רואה והמספרת "רואה" ומספרת דרכה. והרביעי הוא מוליבדה. אותו הרפתקן פולני מהאצולה שהסתבך בכל דבר אפשרי, ובין היתר היה אחד ממעריצי פרנק [ סצינה מרשימה – הוא ופרנק הולכים לישון יחד, בשלב מסוים מוליבדה רוצה לנשק את פרנק על פיו, אבל פרנק כבר נרדם. ההשפעה המינית הכריזמטית של יעקב גם על גברים "סטרייטים" רודפי שמלות היא אחד ממאפייני דמותו, אך לא העיקרי! ] ופעל רבות למען קידומו של פרנק בתוך פולניה, הצלתו בזמן רדיפתו על ידי היהודים במפולין, תמך ועזר בביצוע עלילת הדם הנוראה שפרנק והחבורה יצרו ובנו על מנת להתקבל לחברה הפולנית ולמעמדות הגבוהים בה. אך גם ובמקביל "מכירתו" לשלטונות הכנסיה כמתחזה ורמאי שלא באמת המיר דתו. דומני שהשוב בדמות המספרת ה"כל יודעת" ברומאן הזה היא הטכניקה של הדיבור המשולב בו היא נעזרת ללא סוף, גם ב"דיבוב" ינטה וגם בכניסתה לתודעות רבות מאוד בסיפור.

אל ארבעת מספרים פורמליים אלה מצטרפים מספרים רבים, כמו למשל הכומר חיימלובסקי, המשוררת דרוז'בצקה והרופא היהודי אשר רובין שהפך לאשרבך. המספרת הכל-יודעת מעופפת מתודעה לתודעה בקצב מסחרר, לפעמים זה יהיה מעין "אגרון" המספר על הכומר ועל המשוררת [ ולא ממש ברור קשרם האמיתי לפרנקיזם, אם בכלל ] או מחשבות רבות של רובין וה"מתנה" שקיבל – שומרת הראש של יעקב פרנק, גיטל, היולדת אצלו את בנו של פרנק.

כל הקולות הללו יוצרים את אותה אמינות הכרחית לסיפור היסטורי וסיפור ריאליסטי. שלל נקודות המבט השונות על אותה מציאות מאפשרת לקורא אמנם לראות את יעקב פרנק, אבל – על אף שפרנק הוא גיבור הרומן – המספרת מביטה אל מקומות רבים ואחרים בהם אין לו לפעמים חלק, או הַקֶּשֶׁר מקרי, אפיזודי. ריבוי מספרים אף מאפשר בוזמניות ותנועה בזמן, דבר המאפיין את הרומאן, שהרי יבוא קטע משנת 1785 ואז הקטע הבא יתחיל בשנת 1783, דבר הנוגד את "הטבעיות" של רצף הקריאה הכרונולוגי ומתאים מאוד לסגנון הקשה הקופצני של המאה העשרים ואחת.

נושא לא פחות מרתק הוא "דמויות ראי" או דמויות מקבילות. דומני שהטכניקה של עגנון, לה קרא פרופ' שקד ז"ל תקבולות וזימונים פועלת היטב ברומאן הזה. אחת הדמויות המובהקות היא הבישוף סלטיק – אחד מבכירי הביורוקרטיה הכנסייתית-הקתולית בפולין שעזר ותמך למומרים בדרכים רבות. עלייתו ונפילתו [ גם בשבי ] וחזרתו לפולין משובש דעה הינה תקבולת מרשימה לעליה ולנפילה של יעקב פרנק, אם כי זו תקבולת ניגודית אבל לא פחות מצליחה לאפיין את מסלול החיים של פרנק.

אני חושב שההישג הגדול של טוקרצ'וק הוא יצירת "רב רומאן" – כפי שהגדיר בועז ערפלי את "סיפור פשוט" של עגנון, ולקורא עגנון, אגב, או בשביס-זינגר הכניסה לעולם הזה היא כמו להכנס לעולם מוכר. יש לרומן הזה חשיבות רבה הן בתולדות פולין והן בתולדות היהודים באירופה עם תחילת עידן הנאורות. [ שוב, סצינה כתובה היטב ברומאן – דר' אשר, רודולף, אשרבך, רובין, ורעייתו גיטל, גרטרודה כותבים יחד מאמרים על הנאורות לעיתוני "העולם". תיאורה של גרטרודה מעשנת המקטרת התורכית ושערותיה הלבנות סביב ראשה יפה.]

מעניין לקרוא תגובות בעולם על הרומאן הזה. הבאתי לכאן מקור אחד, אבל המרשתת מלאה בתגובות מרשימות מאוד. יתכן וצודק ציפר כשהוא טוען, שהרומאן הגדול, שהוספד משום מה, עדיין חי ובועט.

  • – – – – – –

רונה טאוזינגר, ישראל היום, "כתבתי על אדם כריזמטי, פסיכופת, קוסם ורמאי", 9.4.2020https://www.israelhayom.co.il/article/750141

בני ציפר, הארץ, משיח שקר, סופרת אמת | "ספרי יעקב": יצירת מופת מופלאה שלא נופלת מ"מאה שנים של בדידות", 4.6.2020,, https://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-REVIEW-1.8889823 [ בשל מדיניות 'הארץ' למכור כל כתבה, גם לקוראים המנויים על העתון הנייר, נסתפק רק בכותרת הכתבה ובפסקה הראשונה, הן מספיקות לצרכי ההערות שלי.],

דש אחורי, ספרי יעקב, הוצ' כרמל, 2020 , https://katzr.net/7d0961

Jennifer Croft, The Nobel Prize Was Made for Olga Tokarczuk , The Paris Review, 2019, https://katzr.net/b14a94

צבי ארד

איש יפה תואר, אבל מי מקוראיי דכאן שמע עליו אי פעם?

יכול אני להעיד על עצמי, שעד הרגע בו "פרוייקט בן יהודה" הפתיע אותי עם הסונטה המקסימה שלו, תרמילי, מעולם לא שמעתי את שמעו.

תרמילי

אֲנִי וְרוֹבִי וְהַכֶּלֶב, הַמְכַשְׁכֵּשׁ אַהֲבָה בִּזְנָבוֹ,

חָזַרְנוּ כַּדֹּפֶק, כַּדֶּלֶף: ‘הָלַךְ, לֹא יָבוֹא, לֹא יָבוֹא’.

זָלְפוּ בַּשְּׁבִילִים עִקְּבוֹתֶיךָ, הוּא יִבֵּב אֶל רֵיחוֹת בְּעָלָיו.

כָּל שִׂיחַ מַפְרִיחַ עָלֶיךָ, כָּל רֶגֶב לְךָ מְכֻשָּׁף.

לְךָ כָּאן הַכֹּל. וְלֹא לִי נְגִינַת הָרְפָתִים הַלּוֹעֶסֶת

אֶת גֵּרַת תּוּגָתָן הַחֶלְבִּית, וּשְׁתִיקַת עֲטִינִים מְהַמָּה.

בְּאִישׁוֹן חַלּוֹנְךָ הַמְפַלֵּל, אֶל הַלֵּיל לֹא אֲנִי מְנֻחֶשֶׁת,

וְדִמְעַת צְעָדַי לֹא תִּשַּׁק אַדְמָתְךָ הַשּׁוֹבָה, הַבְּשׂוּמָה.

עִם שַׁחַר אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָתִי הַתְּכֻלָּה, הַזְּרוּחָה, הַמְגֹהֶצֶת,

וְאָרוּץ בְּבַת־רֹאשׁ לַקְּסַרְקְטִין, אֱלִילָה מְאוּסָה, מְנֻתֶּצֶת,

שֶׁהָלְכָה אַחֲרֵי הַצָּבָא.

תְּנוּנִי אֶשָּׂא תַּרְמִילִי וְאֶצְעַד עִם דַּרְכִּי הַהוֹלֶכֶת,

צְלָלִית בְּאוֹרְחַת צַיְלָנִים אֶל הַיּוֹם, אֶל הָאוֹר, אֶל הַחֶסֶד,

בִּתְּפִלָּה לֹא דְּבוּבָה.

לפנינו סונטה על פי הדגם הפטררקי המוכר. ארבעה בתים, 14 שורות, חריזה טיפוסית, אם כי הבית הראשון קצת חורג מהתבנית: אאגד; אבאב; גגד; גגד.

גם מבחינת נושא כל חלק – החלק הראשון – שני הקוורטנים, [ המרובעים] החזרה אחרי חיפוש מישהו, עם הכלב רובי. בחלק השני, של שני הטרצינים [המשולשים] עולה דמות הדוברת בשיר, והיא "הסטה" מנושא א'.

מה מסופר לנו בשני המרובעים –

מסופר על חיפוש שלא צלח אחרי מישהו, שהלך ו "לא יבוא לא יבוא". הידיעה שלהולך יש כאן "הכל", אני , הדוברת, אינני "מנוחשת" ואין לצעדי השפעה על "אדמתך הבשומה". השורה האחרונה במרובע השני קשורה בטבורה לשורה הזו במרובע הראשון: זלפו בשבילים עקבותיך הוא יבב אל ריחות בעליו".

תמונת העולם הכפרית, על רקע היער, הטבע וההולך ולא שב. הדוברת, ויש לשים לב, רק בבית השני אנו עומדים על כך שזו אשה ולא גבר, מתארת את תוצאת החיפוש "חזרנו כדפק כדלף.." כי היעלמותך היא "בכל העולם" שאפילו הכלב המכשכש בזנבו אהבה לא מוצא אותך. [ בעלי חיים הינם לפעמים ביטוי של היסודות הרגשיים והלא-מודעים בספרות. כך הכלב מבטא כמובן אהבה ללא תנאי, חוש ריח מופלא, ותחושת ה"להקה", המשפחה, השבטיות. מהבית השני עולה שהשיר הוא על אהוב שמת, ובמשולש הראשון מוזכרים: קסרקטין וצבא.

בשתי השורות שסוגרות את המרובע השני כמעט ברור שאדמתך השובה היא קברךּ.

ובמסקנה הזו שני המשולשים הם צעקת יגון נוראה –

במשולש הראשון היא קוראת לעצמה: אלילה מנותצת הרוסה, וכבר אני שומע את אתנה היווניה המקוננת על גיבוריה ממלחמת טרויה, אלה שהלכה שולל אחרי הצבא, והחרוז בעל המצלול הקשה בעברית – מגוהצת מנותצת, כמעט על גבול האונומטופיאה של קול הניתוץ.

במשולש השני מופעלת התקווה של סיפורים עממיים, מעשיות או שוב המיתוס היווני, הפעם של אורפאוס, ולו נרצה הרי אליהו הנביא ואלישע הנביא שהביאו והחזירו מהמוות. הדוברת מבקשת תרמיל ולהפוך לצלינית בעולם של מחפשי ישועות, ותפילתהּ דממה.

השיר הזה יפהפה. הוא קשה מאוד. זו קינה קורעת לב שעוברת מהטבע ומהמעשה הפשוט אל עומק עוצמת האבל על האהוב שנפל חלל. יש בו שנאה גדולה למלחמות, האלילה שהלכה שולל אחרי הצבא. האשה, האם או הבת או האחות כל אחת מהנשים ששולחות את הגברים למלחמה.

לא הכלב רובי [ האם שם הכלב מרמז לשמו של ההרוג, החלל?]

הבחירה בסונטה ברורה מאוד. רק מבנה מפואר וקשיח כזה, יכול לתת ביטוי מועצם לאבל הנורא. הביטוי החופשי, לענ"ד, על אף השימוש האמוטיבי החזק שבו, לא עומד מול קינות ממושטרות מהסוג הזה, כאלה שהתכנים העזים מחפשים בהם מוצא, אבל החובה לסדר, לאיפוק ממתנות מצד אחד אך מלהיבות ומעצימות מהצד השני.

נפתלי טוקר, במאמרו 'שירתו של צבי ארד בזיקתה לזמנה', מאזנים, נ"ג, 2, תשמ"א-1981 מציין שלוש עובדות חשובות ביחס לשירתו של ארד [ לצערי לא מצאתי הרבה אודותיו, למעט מאמר של י' אבן על הפרוזה שלו, המאמר הזה ]:

  1. צבי ארד הוא אמן המוזיקליות, המצלוליות ויכולות החריזה. הוא, טוקר, מנתח כמה שירים ומצביע על מיומנות זו של ארד, עד כדי טענה, שכל עבודה על החרוז עברי מחייבת התייחסות מקיפה לשירת ארד.
  2. צבי ארד פעל בתוך תקופתו, שנות השלושים, ובהחלט מושפע משלונסקי, מאלתרמן, מלאה גולדברג. לטענת טוקר על אף רצונו להיות 'אחר' הוא השתלב בתוך הנורמה הפואטית והארס פואטית של התקופה. הוא גם היה אימאג'יסט מעולה, כותב מטאפורות מצוין.
  3. בסיום מאמרו, אך גם לאורך מאמרו, רואה טוקר בעודף החריזה, בעושר המבנים הפואטיים וצורות הלשוניות שבשירת ארד גם פגם. לטעמו לפעמים קשה להבחין אם השיר הוא רק המצלול או שיש בו דברים אחרים. לטעמו של טוקר, ארד כבר לא שייך לשירה הישראלית העכשווית, הענייה, הדלה, ולכן כלל לא בטוח אם שירתו תשרוד את הדורות הבאים.


ביוגרפיה – ויקיפדיה

נפתלי טוקר על ארד,'שירתו של צבי ארד בזיקתה לזמנה', מאזנים, נ"ג, 2, תשמ"א-1981 [ יש להזמין את המאמר ולהירשם ל- JSTOR]

ריינר מריה רילקה

[אַתְּ הִיא אֲשֶׁר לֹא לָךְ אֲסַפֵּר] – תרגום – אברהם בן יצחק

אַתְּ הִיא אֲשֶׁר לֹא לָךְ אֲסַפֵּר

אֵיכָה אֶבְכֶּה בַלַּיְלָה

אֲשֶׁר יֵשׁוּתֵךְ אֶת נַפְשִׁי תְיַגֵּעַ

כְּנִדְנוּד עֶרֶשׂ בַּלַּיְלָה

אֶת אֲשֶׁר לִי לֹא תֹאמְרִי כִי לְמַעֲנִי

אַתְּ עֵרָה

הָהּ פְּאֵר זֶה לוּ יָכֹלְנוּ

מִבְּלִי לִרְווֹת

לְשֵׂאתוֹ בְנַפְשֵׁנוּ

– – –

רְאִי אֶת הַמְאֹהָבִים

אֶת שִׁקְרָם

אַךְ זֶה הִתְחִילוּ לְהִתְוַדּוֹת

– – –

בִּגְלָלֵךְ אֲנִי יָחִיד, רַק אוֹתָךְ אוּכַל הַחֲלֵ[ף]

רֶגַע הִנֵּה הִנָּךְ אַתְּ וְאַחַר הִנֵּה זֶה רַעַשׁ

אוֹ רֵיחַ בְּלִי שְׁאֵרִית

הָהּ בִּזְרוֹעוֹתַי אֶת כֻּלָּן אִבַּדְתִּי

רַק אַתְּ שׁוּב וָשׁוּב תִּוָּלְדִי לִי

שֶׁלֹּא אֲחַזְתִּיךְ בָּךְ אַחֲזִיק

נכון השיר נשמע רומנטי ביותר. ממש מיטב מליצות התשוקה, האהבה והקריאות של האוהב הסעור והנסער, המשתוקק שהתאווה וגם התשוקה בוערת בו עד כדי לשרוף אותו או להובילו להתאבדות בלתי רצויה.

אבל הבית הראשון מנפץ את שלל ההיפרבולות הנרטיביות, הספרותיות והקונוונציונאליות של שירה המאה ה- 18 וה – 19 בתחום ה"אהבה" והתשוקה:

הטור הפותח את השיר מציף את יסוד השלילה " את היא אשר לא לך אספר" , הרשו לי לדלג בעדינות על האלגנטיות הנפלאה של השפה, על המצלול של A, כמו "גמגום", ולהגיע לעיקר – אינך אשת סודי, אינך "קן תפילותיי הנידחות", בדיוק ההיפך, בפנייך לא אתוודה.

ועל מה לא יתדווה האוהב:

אֵיכָה אֶבְכֶּה בַלַּיְלָה

אֲשֶׁר יֵשׁוּתֵךְ אֶת נַפְשִׁי תְיַגֵּעַ

כְּנִדְנוּד עֶרֶשׂ בַּלַּיְלָה

אני קורא את השיר בעברית. אינני דובר גרמנית, כך שאני קורא את בן יצחק. היות נדנוד ערש מייגע אולי מזכיר את משמעות הנדנוד גם כפעולה מטרידה, מציקה במיוחד, או עצם הפעולה הרפיטטיבית שמעוררת אי נחת, כי ישות האהובה תייגע. אינני יכול שלא לצחקק לשמע משפט חורץ אופי זה, שמזכיר דווקא טענות של גברים נשואים לנשותיהם, ויש בכך כדי לעמעם את "זוהר" היות מאוהב, אהובה, או מאהבת.

וכמו לאשש הוא מוסיף מהר את שקרם של אלה המתחילים להתוודות עליו? ומהו אותו שקר שיש מקום להתוודות עליו ביחס לאשה, לנאהבת, למחוזרת, שאולי בעצם היא לא כזו? שוב משפט אכזר מאוד.

הבית השלישי מסכם ומברך-מקלל בו זמנית:

בגללך אני יחיד..// רגע הנך את ואחר הנה זה רעש

והטורים המסיימים את השיר –

רַק אַתְּ שׁוּב וָשׁוּב תִּוָּלְדִי לִי

שֶׁלֹּא אֲחַזְתִּיךְ בָּךְ אַחֲזִיק

מעין קללת גורל טרגית, משהו כמו הקללה על אדיפוס, זו שעוברת דורי דורות. הבחירה ב"תוולדי לי" מרתקת כי עולה שהאחריות היא על האוהב, כשלונו להחליף אותך והמשפט המסיים: שלא אחזתיך – מפני שלא אחזתי בך, אחזיק אותך – ואין אלו שתי המילים נרדפות כלל ועיקר. ה"החזקה" איננה אחיזה, היא היות "בעלים של..", אבל האחיזה היא המגע שאיננו. האם כאן מתפענחת חידת השיר האכזר הזה, ה"מגדף" בשפה נאורה את האהובה?

במכתב השביעי , בספרו "מכתבים למשורר צעיר" כותב רילקה כך:

But learning-time is always a long, secluded time, and so loving, for a long while ahead and far on into life, is — solitude, intensified and deepened loneness for him who loves. Love is at first not anything that means merging, giving over, and uniting with another (for what would a union be of something unclarified and unfinished, still subordinate — ?), it is a high inducement to the individual to ripen, to become something in himself, to become world, to become world for himself for another’s sake, it is a great exacting claim upon him, something that chooses him out and calls him to vast things.  *]

במלים אחרות, אהבה על פי רילקה אינה לעולם התמזגות או התאחדות. תמיד יתקיימו שני סובייקטים, והשיר מציג זאת כך.

שווה קצת להתעכב על המתרגם, אברהם בן יצחק –

ברצנזיה שכתב אלי אליהו [ משורר גדול מאוד בזכות עצמו ] הוא פותח כך:

"זו מטרת הספר על פי גולדברג, אבל במשפט זה גם מסתתרת עיקר משיכתה של המשוררת לבן-יצחק. הוא ייצג בעבורה עולם ותקופה שאבדו לבלי שוב. הוא היה מזכרת בשר ודם מאירופה הישנה, הקלאסית. אירופה של ג'יימס ג'ויס, של ניטשה ושל רילקה. [ הדגשה שלי, אב"ח ] וכך כותבת עליו גולדברג: "היה בו משהו המשותף לאותו דור שימי נעוריו חלו במאה הקודמת. אותה ‘אירופיות' רחבת אופקים של אנשים, שראו ארצות הרבה, וכל הגבולות פתוחים לפניהם. אותו חינוך טוב יקר המציאות כל כך בימינו".

בן-יצחק היה איש העולם הגדול שחילץ את גולדברג ולו לכמה רגעים מן ה"פרובינציה" שנקלעה אליה שלא בטובתה. הם חלקו בוז משותף לפינה הנידחת הזו במזרח התיכון. גולדברג מספרת בספר כי כאשר קבלה פעם באוזני בן-יצחק על איזה משורר תאב פרסום, הוא השיב לה בלעג: "וכי איזה פרסום יכול להיות כאן? – מתל ועד אביב". "

אפשר אולי להבין מדוע תרגם שיר, מדוע חוסר השלמות, המרחק והסבל התאימו לו על מנת לתרגם שיר זה לעברית. ממליץ מאוד לקרוא את כל הרצנזיה.

מאמר ב – POETRY FOUNDATION על שירתו ועל חייו – https://www.poetryfoundation.org/poets/rainer-maria-rilke

אלי אליהו, פגישה מחודשת עם המשורר אברהם בן יצחק, 'הארץ' תרבות – https://www.haaretz.co.il/gallery/1.3322819

אנדרה אדי

אחכה לשניה, תרגום אביגדור המאירי

הֱיוֹת רִבּוֹן יָכֹלְתִּי מִיָּמִים־יָמִימָה,

וְשַׁמָּשׁ זָקֵן אֲנִי בַּחֲצַר־הָרְפָאִים;

הָיֹה הָיְתָה אִשָּׁה, אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלַי

אֶת הַחַיִּים.

עוֹד רְחוֹקָה הַהִיא, שֶׁעָלֶיהָ לְהוֹפִיעַ

וְלִפְדֹּתֵנִי מִקִּסְמֵי־הַשְּׁאִיָּה.

בֹּאִי, בֹּאִי וְצַוִּי עָלַי אֶת הַמָּוֶת,

אַתְּ, הַשְּׁנִיָּה.

היה חברו הטוב של אביגדור המאירי, והיה משורר הונגרי חשוב מאוד, זה שהביא את הסימבוליזם להונגריה. לפחות על פי ויקיפדיה.

בעמוד המצורף כאן, נכתב רבות עליו, על ייחודו כמשורר המסמן את השירה ההונגרית בראשית המאה העשרים.

השיר לכשעצמו בנוי משני בתים רבועים, כמיטב המסורת של השירה האירופאית, תבנית החרוז מסורגת, בבית הראשון גברית ובבית השני נשית. המשקל הוא ימב [ V- ] , אם כי לדעתי בשפה מלעלית כהונגרית סביר שהוא טרוכאי [ -V].

השיר מורכב משני מהלכים, כולם בגלל האהבה או האהובה, השניה. בבית הראשון, הניגוד בין ריבון, אדון לבין שמש בחצר המתים [ האם הוא מרמז אל כארון, הספן הזקן המוביל את המים לאולמי האדס תמורת תשלום ]. המשכו של הבית הראשון מפליא באמירה שלו: "היה היתה אשה אשר ציוותה עלי/ את החיים". האם הכוונה לאמו אשר ילדה אותו? האם ציווי החיים מנע את ה"ריבונות"?

הבית השני משלים את הבית הראשון, בכך שישנה שניָּה שתפקידה לצוות עליו את המוות. עד אז הוא חי בתוך הרס וחורבן [ המילה שאיה בעברית היא – הרס, חורבן, שממה ] – כלומר יש קרבה גבוהה בין חצר הרפאים לבין השאיה המפתה.

הדובר רואה את חייו בין שתי נשים מצוות – אחת מצווה את החיים והשניה מצווה את המוות.

מי הן נשים אלה? האחת בצוותה הפקיעה מן הדובר את יכולת היות "ריבון" והשניה תצילנו עם מותו ממוות? היתכן שזו אותה אחת, הייתכן והוא מרמז אל ישו הנוצרי. מצוות החיים אמו אך גם נוטלת החיים היא אמו, אותו כלי דרכו אלוהים, האב יצר את האווטאר האומלל שלו ובאמצעות רוח הקודש גם המית את האווטאר שלו, ישו.

הערה עקרונית – אני קורא את השיר בעברית ומתיחס אליו כמו נכתב בעברית. יתכן שבשפתו המקורית, הונגרית הוא מכיל או יוצר משמעויות אחרות לגמרי.


ביוגרפיה – ויקיפדיה – זהו תרגום לעברית באמצעות ויקיפדיה של הערך הגדול עליו בונגרית

JSTOR –

Endre Ady, Hungary's Apocalyptic Poet (1877-1919)

Joseph Remenyi

נתן זך – 6.11.2020

נתן זך – ויקיפדיה

רָאִיתִי צִפּוֹר // מוקדש לנתן זך

טְבוּלָה בְּקֶשֶׁת הַבְּרִית –

הִתְגַלּוּת

שנים רבות לקח לי ללמוד לאהוב את המשורר הנפלא הזה. החיבה שלי היתה למשוררים המאז'וריים, כפי שאני מכנה אותם, אלה שרוממות הפיגורה הלשונית בשיריהם, שאינם מוותרים על דחיסה והשׂגבה של הלשון, ובוודאי לא יוותרו לרגע על הפתעת הקורא, אולי גם את עצמם, במטאפורה ייחודית, חורגת לגמרי משגרת הלשון.

אלה הם משוררי הקינות הגדולות בתנ"ך, אבן-גבירול ובן עזרא, ביאליק, אלתרמן, יונה וולך. משוררים שידעו להפוך את קטנות היומיום לאירוע מטאפיזי כמעט, למיתוס – שהרי אף אחד לא ישכח את קינת דוד על יהונתן: "מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" [ שמואל ב', א ] את שירת מרים: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" [ שמות טו] או את פרק כג בתהילים: " גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע–    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ,    הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי~ "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי,    כּוֹסִי רְוָיָה."

משוררי ספרד, שהפואטיקה שלהם העריצה את הקישוט הלשוני הרחיקו לכת יותר מהתנ"ך עד כדי יצירת עולם מקביל לעולם אותו הם מתארים: "כותנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו // ומעיל תשבץ עטה כל עץ/ ולכל עין הראה פלאו" – שורר אבן עזרא, ואילו אבן גבירול מקונן על יקותיאל: "ראה שמש לעת ערב אדומה/ כאילו לבשה תולע למכסה"

אצל בני דורנו, ביאליק ידוע במחוותיו הגדולות כל כך: "לא זכיתי באור מן ההפקר / אף לא בא לי בירושה מאבי" או בשירו צפורת: "ובקמותיו המלאות השתרע הנוף / והכל בהיר בו כמו בעינייך". אצל אלתרמן זה חלק מהפואטיקה שאימץ לעצמו ושכלל מהשירה הסימבוליסטית הצרפתית, ולכן "אור חיוך ראשון ניצב… ומתמוטט", ויונה וולך מזעזעת אותנו ביונתן: "רק קצת דם לקינוח הדבש"; "הם כורתים את ראשי בענף גלדיולה."

והנה מגיע משורר צעיר, וכותב אחרת לגמרי. הוא מחפש מקום ל"קול" החדש שלו, שאמנם קדמו לא בשירה העברית, פוגל, ברם קולות אלה טבעו בתוך העוצמות ה"נבואיות" של משוררי קום המדינה, כעמיחי, למשל: "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ומוצא לו מקום.

השירה שלו אחרת. היא שקטה מבחינת העוצמה הגלויה של המילים, השימוש בקונוטציות אמוטיביות חזקות. הסמלים דקים וחיוורים יותר. הוא שר את שירת היחיד ולא את שירת "האומה". הרבה "זך'ים נולדו והפכו לקולות רבי כוח בשירה העברית. השירה העברית התפתחה לקראת "שירה עניה" [ לשון רזה, שטוחה, ויתור מלא על פרוזודיה, היחיד הוא המרכז הבלעדי של השירה, האומה, העם המימד השליחותי-הלאומי של השירה, שאימצה לה השירה העברית מהמחצית השניה של המאה ה- 19 הלך ונמוג לו אט אט.

שני שירים של זך זכורים לי מיצירתו העניפה ומשיריו הרבים.

האחד – ציפור שניה, שגם זכה לביצוע מוזיקלי-ווקלי מופלא של סוזן ופראן

ציפור שניה, סוזאן ופראן

מהי הציפור רבת יופי שראה?

כל תשובה שתמצא תהא נכונה. זוהי התגלות במלוא מובן המילה על כל משמעויותיה בעבר, בהווה ובעתיד.

השיר השני, הוא השיר הארס-פואטי הנפלא – הצייר מצייר.

כמו הציפור רבת היופי, חד פעמית כך גם המשורר אינו "עושה", הוא המהות, הוא משהו חמקמק וכך גם היצירה שלו.

יהי זכרו של נתן זך ברוך.

לא כ

נחום סוקולוב – Idee

מַה גְּדוֹלָה תֵבֵל וּמַה שּׁוֹנִים אֲנָשֶׁיהָ!

וְגַם נֶפֶשׁ אָדָם אֵין חֵקֶר לִתְכוּנוֹתֶיהָ

וּמַחֲשָׁבָה כְּאֹופַן תָּנִיעַ גּוּשׁ-אֶרֶץ

עַד אֲשֶׁר יְכַלֵּהוּ מָוֶת, יְבוֹאֵהוּ קָרֶץ,

אָז יִשְׁכַּב וְנִגְדְּעָה קַרְנוֹ הָרָמָה,

וְאֶל מְנוּחָתוֹ יָשׁוּב וְנֶחְבָּא בַאֲדָמָה.

בַּסְּתָיו עַל קִבְרוֹ יְכַסֶּה שֶׁלֶג וָקֶרַח,

וּבָאָבִיב יְעַטְּרֵהוּ שׁוֹשָׁן וָפֶרַח.

וְחוֹלֵשׁ עַל הַבְּרִיאָה מֻצָּע לֹא יִתְנוֹעֵעַ,

וְעִם רְמָשִׂים וּשְׁקָצִים יִתְרוֹעֵעַ.

 

מודה ומתוודה, אין סיכוי שאדע מה זו Idee, ביידיש המשמעות הינה רעיון, אבל מדוע בחר סוקולוב לכתוב את שם השיר בלעז? או היתכן שזה שמה של אשה, אידי, שם יהודי. קיצור של אידית או משהו דומה.

בטקסט שנכתב עליו בויקיפדיה כתוב, שהיתה לו נטיה להשתמש בלעזים אם לא מצא מילה עברית מתאימה. אין לי מושג מה באה מילה זו לבטא, אם כי רעיון או הרהור או מחשבה מתאים כשם לשיר הזה.

אחר כך נסיתי לברר אם קָרֶץ הינה קיצור של קרציה, אך כל מה שמצאתי זו קריצה [ נכון שיש לקרציה ולקריצה אותו השורש ?]

השיר עצמו משורה שלישית הופך לדו משמעי לגמרי. האם הוא נכתב על "גוש אדמה" או שמא על נפש האדם, על העולם, אולי?

השיר פותח בהצהרה אופיינית לשירת ההלל בתהילים:

"מַה־גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ: (תהלים פרק צב פסוק ו)"

מַה גְּדוֹלָה תֵבֵל וּמַה שּׁוֹנִים אֲנָשֶׁיהָ!

וְגַם נֶפֶשׁ אָדָם אֵין חֵקֶר לִתְכוּנוֹתֶיהָ

הנה בשתי שורות ניסח סוקולוב ניסוח הומניסטי וחילוני לגמרי של ה-הלל המקראי. ובאמצעות המסגרת ה"אודית" [ תהילתית, אודה = שיר הלל ] פותח סוקולוב באודה לנפש האדם, אם כי בשורה השלישית והרביעית לא ממש ברור מיהו נשוא ה-אודה.

מחשבת האדם, הוא כותב תניע גוש אדמה עד יגיעו המוות. המוות של מי? של חושב המחשבה או של גוש האדמה?

לרגע ממש אפשר לחשוב שהוא מדבר על אלוהים, אבל אז הקורא נזכר ש-ארץ הוא גם שמו של כדור הלכת עליו אנחנו חיים – Earth. ועל אף שאלוהים "ברא" את הארץ, מחשבת האדם ולא אלוהים היא המניעה גוש ארץ זה.

מכאן הופך השיר לשיר טבע, שיר הלל למחזוריות הטבע האין סופית, ומעין לעג ל"בורא עולם" בשני הטורים הסוגרים את השיר:

וְחוֹלֵשׁ עַל הַבְּרִיאָה מֻצָּע לֹא יִתְנוֹעֵעַ,

וְעִם רְמָשִׂים וּשְׁקָצִים יִתְרוֹעֵעַ.

מי חולש על הבריאה? מחשבת האדם או אלוהים? ומדוע מוצע לו "לא להתנועע" והוא נשלח להתרועע עם שוכני קברים? האם יש כאן רפרור ישיר, עקיף, מרומז ל"אלוהים מת" של ניטשה?

כך או אחרת, אין באמת חיבור בין פתיחת האודה להמשכו של שיר.

מַה גְּדוֹלָה תֵבֵל וּמַה שּׁוֹנִים אֲנָשֶׁיהָ!

בריינין כותב עליו כך:

"חסרונותיו העיקריים של נ“ס בתור אמן צייר: אין לו שיעור ומידה; הקומפּוזיציה שלו גרועה; הוא מַכבּיר צבעים מבהיקים זה על גבי זה, והוא מבליט יֶתר מדי את נטיותיו; הוא מבקש ומתאמץ לעשות רושם; עשירותו הרוחנית מתפזרת שלא לצורך, לפעמים לרעָתו וקַלקָלתו; לפעמים הוא נוּסחָאִי, באנאלי, בעצם מקוריותו. דיסציפּלינה ספרותית חסרה לו. הוא היה לסופר ולעורך כמעט בעת אחת. על כן הורגל להדפּיס כל מה שהעט פּולט. (…) "

נראה לי בריינין מטיב לתאר כתיבה רשלנית, מאוהבת בעצמה, אבל מצד שני זה כלכך "מדליק", לטעמי אפילו מעורר למחשבה. יתכן שהיה לו חוש הומור בלתי רגיל, שבני דורו לא עמדו עליו כיאות?

נחום סוקולוב – ויקיפדיה

ראובן סריינין מתאמץ לשבח את יצירת סוקולוב לשווא – מומלץ מאוד לקרוא ולראות איך "רוצחים בעדינות" אמן. פרויקט בן יהודה

מיכה יוסף לבינזון, מיכ"ל

גם לנו יש דמות המשורר המיוסר, אשר נספה בדמי ימיו, גיל 24, ממחלת המשוררים – השחפת. נוסף על כך, הוא גם היה בנו של משורר, אז התמונה המיתית מתעצמת.

חיפשתי בפרוייקט בן יהודה שיר קצר יחסית, ומצאתי את השיר הזה:

הדייג

בִּשְׂפַת יוּבַל מַיִם

יָשַׁב דַּיָּג לָנוּחַ,

עָיֵף וּרְפֵה יָדַיִם

עֵת הַיּוֹם יָפוּחַ.



הַמַּיִם אַט יָשֹׁקּוּ

סָבִיב לוֹ יָרוּצוּ,

אַף רַגְלָיו יָלֹקּוּ

גַּלִּים כִּי יָפוּצוּ.



לְבָבוֹ רָחַב וּפָחַד

נַפְשׁוֹ הִתְעַטָּפָה,

מִגִּיל וָרַעַד יַחַד

רוּחַ עֲדָנִים שָׁאָפָה.



פֶּתַע מִתְּהוֹם תַּחְתִּיָּה

עַלְמָה לִמְאֹד נָאוָה,

כַּשַּׁחַר יְפֵה-פִיָּה

לְפָנָיו הִתְיַצָּבָה.



וּמֵחֵן שִׂפְתּוֹתֶיהָ

צָלְלוּ אֲמָרֶיהָ:

"בֹּא נָא, דַיָּג בֶּן-עֹנִי,

בֹּא נָא חִישׁ לִמְעוֹנִי!"



וַיִּסֹּב רֹאשׁוֹ

כְּרֶכֶב הָרֵחַיִם…

כִּי חָרְדָה נַפְשׁוֹ –

וַיִּפֹּל אֶל הַמַּיִם!

אם זו לא בדיחה מדליקה, כתובה היטב מלאת אירוניה ולעג. השיר מרפרר ללא ספק לאגדה על דג הזהב, על נימפות, מסעו של אודיסאוס והסירנות המאיימות. הדובר הרומנטיקן, ללא ספק מגחיך את הדייג [ בטח זכורה האגדה המופלאה מאלף לילה ולילה על הדייג ושללו* על הפחד מהצעה למשהו "פלאי" "על טבעי" ומקסים.

בוא נראה את הסיפור בקצרה, ממש:

דייג נח על שפת הנהר. המים מנשקים ומלקקים את רגליו ומעוררים בו רגשות סותרים. [ האם יש טעם להזכיר שֶׁמַּיִם הם תמיד סמל לרגשות, לעולם הפנימי, בשפתו של פרויד – לאיד. ריח עדנות [ היש כאן רמז אירוטי? ], כי כבמטה קסם מופיעה נערה מן התהום, ולא זו אלא זו – היא אף מזמינה אותו למעונהּ. הפחד גורם לו להסב הראש כמו אבן ריחיים, באיטיות והוא "בום" נופל למים, קרי "מתעורר מחלום" [ אעפעס.. אירוטי-משהו].

בעיני זה שיר מקסים, בפשטותו, בשורותיו הקצרצרות שמזכירות מעין שיר עם, החריזה הסרוגה הנהדרת, שאיננה כבדה: לנוח – יפוח, ישוקו-ילוקו -ועל כך מייד, נאוה-התיצבה, עני-מעוני [בית 5 שונה בתבנית החריזה בשל היותו הצעה מגונה הראויה בתשומת לב בתוך השיר ההיתולי הזה – קצת ובמעט מזכיר את סיפור נרקיס ואקו, אודיסאוס וקירקה ], ריחיים- אל המים.

שווה להתעכב על החרוז האירוטי, הזה: ישוקו-ילוקו – ישקו וילקקו, המים ברור. דא עקא שהיסוד המיני כלכך חזק, שעליו אני מבסס את ההשערה שלי, שמהרגע הזה ועד הנפילה למים, הכל היה חלום.

מיכ"ל למרות מאמצים רבים, לא זכה להכנס לארץ הבחירה [ כמו משה בשעתו, נשאר רחוק על ההר, מביט אל העתיד שאין לו בו חלק]. פיכמן הוציא את כתביו פעמיים, פעם ב- 1923 ופעם ב- 1943. במאמר על שירתו המופיע בפרוייקט בן יהודה, כותב עמנואל בן גוריון:

כשנחזור על הנחלה הזאת, שירת עלומים במובנה הכפול: נעורי משורר ונעורי ספרות, יתחוור לנו משהו מחבלי התהוותה של הספרות העברית החדשה, שצריכה הייתה לחדש נעורים כדי שתזכה במידת הנעורים. **

בהמשך הקטע הוא אמנם מוצא בה פגמים, בהשוואה לשירת ימי הביניים, אבל רואה בהם ביטוי ל –

… מבחינת הצורה, צעד־לאחור לגבי הישגיה של שירת ספרד ואיטליה, אבל דווקא משום אי־שלמותם זו הם מהווים בעצם דוגמה ראשונה (ראשונה בזמן) לשירה עברית חיה ומתפתחת מתוך כוחות עצמה. 

בביוגרפיה הלירית ממש של ראובן בריינין*** על מיכ"ל הוא כותב –

"מיכ“ל למד בבית אביו את ספרי הנביאים יחד עם שירי היוָני הומירוס ושירי הרוֹמי וירגיל; הנער מיכ”ל היה לומד על-פה חליפות שירי אביו ושירי יהודה הלוי, שירי האשכנזי שילר, הצרפתי ויקטור הוגו ושירי הפולני אַדם מיצקביץ'. אולם אהבתו של הנער לשפה העברית, דביקות נפשו בנביאי עמו ועריגתו אל מקור הרוח העברי התגברו בו על תשוקתו לכל השפות ועל הלימודים האחרים. בת השירה העברית נשקה את מצחו היפה בעודנו נער, וישא חן מאֵת כל בּאֵי בית אביו. כל רואֵי הנער ההוזה, שחוּט יגון נעים היה מתוח על פניו ועל כל הליכותיו, נבּאו עליו, כי לגדולות נוצר." [ עדות זו מסבירה את כמות הרפרורים בשיר הקטן הזה אל המקורות היווניים או הרומיים של היצירה המערבית. אלף לילה ולילה תורגם והובא לאירופה מ- 1704 ועד 1717. התרגום שזכה להצלחה גדולה פורסם אחרי מותו, אבל אני מניח שחלק גדול מהסיפורים היותר פיקנטיים כבר זכו לתרגומים, ולעיבודים שונים, ויתכן שבשל השכלתו הרחבה מאוד, הוא פגש אותם.

מקרה מיכ"ל הוא "מקרה האמנים צעירים", אשר נאהבים בימי חייהם ונעלמים לתהום הנשיה כמה עשרות שנים אחר כך.חייהם הקצרים סוגים בכאבים, יסורים, מחלות קשות ואומללות רבה. הדמיון הרומנטי של אלה שכותבים עליהם לא נרגע ומוסיף ערימות של קיטש על הנרטיב הפשוט. [ ממליץ להשוות לביוגרפיה בוויקיפדיה 😉 ] גם כשהם צוחקים ושמחים, מתבדחים תמיד מישהו ידאג שנתעלם מכך, הסבל "מוכר יותר" מהשמחה.

אגב, מי שיקרא בקצת משירי ביאליק ימצא מוטיבים וסמלים הלקוחים משירת מיכ"ל, כמובן.

חשבתי לסיים את הרשומה בהפניה לשירה העצוב באמת של דליה רביקוביץ – שיר אהבה

מיכ"ל, ביוגרפיה, ויקיפדיה

*אלף לילה ולילה: סִפּוּר הַדַּיָג, תרגם יוסף יואל ריבלין

**עמנואל בן גוריון, נחלת מיכ"ל, פרויקט בן יהודה

*** ראובן בריינין, מיכה יוסף לבנזון, פרויקט בן יהודה

דליה רביקוביץ – שיר אהבה

כיצד לקרוא שיר

נסחתי לעצמי את שתי הדרכים הראשיות לקרוא שיר. האחת מורכבת מאוד, איטית וצוברת ידע רב, ואילו השניה מיידית וכל כולה המללת הרגשות, המחשבות, הזכרונות לכדי שלם טקסטואלי בעל ערך.

דרך הקורא השקול

קורא משכיל, נאמר, הקורא שיר והרוצה להבין או לדעת לעומקו של המבנה האסתטי המורכב שהוא צופה בו, מפנים אותו, מרגיש אותו, יפעל בכמה וכמה דרכים. מראש אני מודיע – זה תיאור שלי, אין לי מושג כמה הוא קרוב למציאות באמת, אם כי אני מכיר כמה וכמה כאלה.

  1. קריאת השיר וסיכום/רישום/הקלטה של כל דבר שעורר, גרם לו השיר
  2. מיהו המשורר? מחקר קפדני, עד כמה שאפשר על האדם/האשה מאחורי השיר
  3. מהי רוח הזמן, התרבות בזמן פרסום השיר או כתיבתו אם יש פער נרחב בין השניים
  4. ההיסטוריה של המקום, המדינה, החברה
  5. מיהן דמויות המפתח התרבותיות בנות הזמן
  6. מיהם המשוררים/ות בני זמנו של הכותב
  7. מיהם המשוררים הנחשבים מהעבר בתקופת המשורר
  8. האם ישנם משוררים או סופרים שתורגמו משפות אחרות
  9. מי הם החוקרים, הפרשנים, אנשי הביקורת, עיתונות השירה בת זמן המשורר
  10. מהי התיאוריה הספרותית השלטת בקריאת שירים, מהי התיאוריה הנוכחית שאני בוחר בה
  11. איך הוא התקבל, אם בכלל, מה כתבו עליו, אם נכתב משהו
  12. האם יש בשיר רפרורים, ארמזים [ מלים בעברית לאינטרטקסטואליות;ביןטקסטים ] ליצירות חיצוניות או יצירות של המשורר/ת עצמו/ה

נכון, הנה התשתית לדוקטורט הבא על המשורר האהוב עלי. מלאכה ארוכה, קשה ואותי אישית משעממת מאוד.

דרך הקורא החפיפניק

  1. קרא את השיר, זכור מה הוא עורר בך – זכרונות, שירים אחרים, יצירות תרבות אחרות, משוררים אחרים
  2. לכל שיר יש מפתח, כך אומרים שלאה גולדברג אמרה – מצא את המפתחות
  3. מה בשיר העיר את תשומת לבך
  4. מבנה השיר – יש/אין בתים, סוגי הבתים; חריזה; משקל אם יש בכלל [פרוזודיה ]
  5. להתחיל לכתוב
  6. ראשית כתוב התיחסות כללית כלשהי
  7. נסה לנמק את קביעותיך על פי השיר
  8. מצא קשר, אם יש, לטוב ולמוטב, בין הצורה החיצונית לתכנים
  9. בטח תעביר ביקורת ותראה מה לא מוצא חן בעיניך או ראוי לשינוי

כמובן שלא אביא דוגמות משלי, אבל המתעניין בסגנון הקריאה הקודם, שיקרא את כתבי דן מירון,

אמהות מייסדות, אחיות חורגות : על ראשית שירת הנשים העברית

הפרידה מן האני העני : מהלך בהתפתחות שירתו המוקדמת של חיים נחמן ביאליק 1891־1901 / דן מירון ; בלוית שמונה תחריטים מאת משה גרשוני. — תל-אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ו 1986.

מאידך אשמח להציג קריאה חפיפניקית שלי, למה לא?!

אבי/יהודה עמיחי

זכר אבי עטוף בנייר לבן
כפרוסות ליום עבודה.

כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,
הוציא מתוך גופו הקטן-אהבה.

נהרות ידיו
נשפכו לתוך מעשיו הטובים.

השיר נכתב על ידי יהודה עמיחי ובו הוא נושא קינה/מספד על אביו, כשהוא חורג באופן בולט ממסורות רבות שנים של קינות והספדים.

הוא בוחר בשיר קצר מאוד, בן 6 שורות, המחולקות לשלושה בתים, כל אחד בן שני טורים. על אף השימוש במטאפורה, השפה בה כתובה המטאפורה יומיומית ולכן מובנית כל דובר עברית, גם מהגר אל השפה.

הבית הראשון מציג את היות אב מזון חיוני לקיומו היומיומי של הדובר. הדימוי רק מדגיש את חיוניות זכר האב, את ה"גשמיות" של הזֶכֶר, שזו מילה מופשטת לגמרי. העיטוף בניר לבן מזכיר כמובן תכריכים, אלא שבניגוד לתכריכים העוטפים את המת בדרכו האחרונה, הניר הלבן הוא ההגנה על הזכר מפני התיבשות, זיהום .

הבית השני, על אף ההגזמה בדימוי "הקוסם", הרי ברור שהאב לא היה איש גבה קומה או גדל גוף, בדיוק ההיפך, ולכן מה רבה ההפתעה על יכלתו לאהוב בכל מימד אפשרי, אין בבית הזה העמדת גדול-קטן, אלא התפעלות מכך שגוף קטן מסוגל לאהבה. [ כאן, למשל הקורא השקדן היה מברר היטב היטב מיהו האב, מהי הביוגרפיה הייחודית שלו, תואם עובדתי וכו' ]

הכי אני אוהב בשיר את הבית האחרון בו היסוד המיתי, יסוד גן עדן [ על אף שהוקף בארבעה נהרות ], החיים האינסופיים של המים מתרגם לידי האב, שכמו נהר עשה מעשים טובים, אם כי, יש להדגיש, נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים, ונהרות נשפכים לים, כלומר ידיו לא מפסיקות לשפוך מעשים טובים לים. זו אכן היפרבולה די אופיינית לשירי הספד וקינה, ההופכים את המת לדמות גדולה מהחיים. אלא שבהקשרו של השיר השלם, ההגזמה הזו פשוטה להפליא, מובנת היטב ובעצם לא מרחיקה, על אף האופי המיתי שלה מדמות האדם החי.

ישנה חריזה אקראית לגמרי בשיר – לבן – אהבה [ א-סוננטית ] או מגדלים-טובים שזו חריזה דקדוקית, אבל אלה חיבורים צליליים חזקים המפייטים את השיר לכלל שלם מוזיקלי, נעים לאוזן. בכלל, בולט בשיר המצלול העדין, המנעות מיצירת מצלול/צליל אחד בולט, ואותיות השיניים כ- ז, ס, צ, ש אינן דומיננטיות מספיק, אלא ואולי מזכירות "משיכת אף" [אבל זה מוגזם].

קריאה מומלצת – ביוגרפיה ויקיפדיה

הרצאה באתר מקום לשירה

אתר זכרון – יהודה עמיחי בפייסבוק

אהרן ראובני

אינני זוכר מי הוא שהמליץ על קריאת "אחרית אונו" של ראובני. אבל הורדתי את הנובלה מאתר "פרוייקט בן יהודה" ולא הצטערתי לרגע על שתי שעות קריאתה.

הנובלה בנויה סביב כמה קונפליקטים מרכזיים בראשית המאה העשרים ובהוויה הציונית של אותה תקופה. מקום ההתרחשות היא "המושבה", ארבעים שנים אחרי הקמתה [ זמן היסטורי – רבע ראשון של המאה העשרים, אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי המהפכה הקומוניסטית. בארץ ראשית המאבק על עבודה עברית, הקמת "פאווילות" [כך הן נקראות היום שכונות הפחונים ליד ערים]. תל אביב היא כבר כרך מרכזי, אליו נוסעים כדי להכיר ולדעת "מה חדש". הסיפור מכיל יחסי ותיקים- עולים חדשים, אבות ובנות, הפקרות מינית או חירות מינית, סיפור סנסציוני, מלודרמה, ומסע עצמי.

העלילה עצמה גוללת את תהליך הקליטה או ההדרה של אבי לורה זקל, שכרוך בכאב רב. מחד גיסא האב אהוב, אבל האהבה מפונטזת והמציאות קשה מנשוא [ הוא מנהל רומן עם אשה נשואה העובדת בבית לורה זקל, יש לו בן – אחרית אונו ].

האופי הסנסציוני של הסיפור – מין עם פועל על גג הבית הנבנה, [ מעין "בטרם לייד צ'טרלי" ] התעלמות מוחלטת ממנו כשהפועל עוזב, אהבהבי האב בנעוריו ובחיי נישואיו, הרומן הנסתר עם הפועלת [ "לורד צ'טרלי" ] – התנהגות א-מוסרית שמאפיינת כובשים, בעלי שטחים, בעלי אחוזות. העימות בין האב לבת, הרחקת האב משולחן המשפחה והפתרון לאב ולאהובתו, אם ילדו, אחרית אונו.

הסנסציוניות שבסיפור לא מסתירה את אחד נרטיבים המרכזיים של הציונות בת המאה ה- 19 ומחצית ראשונה של המאה ה- 20. המרד בדור האבות. מרד קיצוני, אכזר. ניתוק מההורים. אלא, שאיננו ממש עוסקים בעליות הסוציאליסטיות אלא בעליה הראשונה, 1880, הקמת המושבות בארץ, שב- 1920 כבר הפכו לאליטה הכלכלית והתרבותית של הישוב בארץ.

בסיפור שלנו המתח הוא בין האב לבין הבת. שניהם, אגב, אנשים מיניים מאוד, ובאקספוזיציה המפוזרת לאורך הנובלה בהחלט ניתן להבין שלורה דעכשיו היא "זונה" בעבר, שזכתה לשדרוג מעמדי והיא שומרת על מעמדה החדש בכל כוחה. אביה מהצד השני הוא גבר יפה תואר שלא היסס לבגוד בבת זוגו, שיש לו ילדים רבים מגויות [ אבל הוא לא מכיר אותם ] ורק לורה נשארה לו, שמוצא ענין רב במשרתת הרומניה והיפה, לא מהסס להתמזמז אתה בצריפהּ בנוכחות בעלה החצי משותק, ואז לחיות אתה בבית בתו.

ענייני הזמן החיצוני למושבה כמעט ולא מוזכרים. יש רמז לתחילת המאבק על עבודה עברית, יש רמיזה דקה על המהפיכה ברוסיה, יש התיחסות לפרעות ביאסי שבעקבותן הגיע האב לישראל, וכן להתישבות עולי העליה השלישית או אולי הרביעית ב"פאוולות" ליד המושבות, והיותם עובדים אצל הגבירים במושבה.

המושבה עצמה היא סטריאוטיפ של "המושבה". אין בה שום דבר קונקרטי, למעט היותה קרובה לתל אביב, ובכך היא כמובן מטונימיה לכל מושבה שהוקמה בשלהי המאה ה- 19. יש לידה פרדסים עתיקים [ נזכרתי בתיאור הפרדס מלא עצי הפרי [גן עדן?] והכושי השומר עליו בספרו של חילו " רצח בבית האדום" והתיאור של הפרדס כמקום של חיות בלתי פוסקת, של יצרים גלויים וחשופים; נזכרתי גם ב"תחרות השחיה" של בנימין תמוז, תחרות בריכת השקייה ]. אין ספק שהפרדס הוא "היער" האירופאי שאינו קיים בישראל. הוא המקבילה ה"טבעית", "האלימה" "חסרת החוקים" ל"תרבות" המגולמת במושבות הארצישראליות. אין זה מקרי שיחיאל לנדא מגיע תמיד לפרדס הישן, לא זה הנשלט על ידי בתו ויש בו "עבודה עברית-יהודית".

צריך לשים אל לב גם אל מקצת הסמליות בשמות הדמויות. בחרתי את ישראל ובנימין. אי אפשר להיות חשוף יותר ונטול "סאב-טקסט" יותר מבחירת השמות הללו. ישראל פת, בן זוגה של רולה, הנאהבת, המשרתת שחולה וגוסס לאטו ואולי הוא מסמל את חדלון דורו, הפועלים [?], והבן של אשתו ושל יחיאל [ הגם זה שם סמבולי?] הנקרא בנימין, האהוב של האב ועל האם, והאם מתה בלידתו. בהיפוך – הגבר המקורנן מת מפאת בוא הילד, החדש.

אז איך לקרוא את הסיפור העסיסי הזה?

אפשר לקוראו כמות שהוא, סיפור משרתות מהסוג שאפיין את חלק מספרות ההשכלה, במאה ה- 19 "התועה בדרכי החיים" של סמילנסקין למשל, בעקבות "מסתרי פאריז" של אז'ן סי או כרכי "היהודי הנודד" של אז'ן סי,ולא לחפש בו משמעויות גדולות ממה שהוא מספר לנו.

אפשר גם לנסות ולקשור לו קשרים פרשניים רבים ומורכבים, וגם זה נעשה כמובן. אני מעדיף את הפרשנות העסיסית, מבלי לערב אידיאולוגיות מורכבות מדיי, שאלות היסטוריות או אחרות.

מומלץ לקריאה –

ויקיפדיה – ביאוגרפיה של אהרן ראובני – כאן יימצאו מאמרים וצילומי קטעים מהעיתון.

מקורו האירוני של שם הסיפור – דברים, כא, יז – "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה."