
לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד
לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן,
תְּכֹל־עַיִן וּבְהִיר־תַּלְתַּלִּים,
וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה
וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים.
הַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא שׁוֹכֵב
סָגוּר בְּחַדְרֵי חֲדָרִים;
כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה דְלָתוֹת
שָׁם סוֹבְבוֹת עַל צִירִים.
לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן,
אַךְ לִקְרֹא כְּבָר יוֹדֵעַ הַכֹּל,
וְהִיא לוֹ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּב
בִּכְתָב בָּרוּר וְעָגֹל:
"אֲנַחְנוּ, כֻּלָּנוּ, כֻּלָּנוּ
אוֹהֲבִים אוֹתְךָ כָּל־כָּךְ,
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלֶיךָ
אַבָּא אֲנִי וְהָאָח.
וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַלּוּל,
וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַגָּן,
וּמִן הַכֶּלֶב שָׁלוֹם,
וּמִן הֶחָתוּל הַקָּטָן"
לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד חָבִיב,
בְּהִיר־עַיִן וּזְהוּב־תַּלְתַּלִּים,
וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה
וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים.
בני דורי מכירים היטב את פניה ברגשטיין. כתינוקות שרנו את "בוא אליי פרפר קטן" כבני נוער כבר המרנו את "כף היד" ב"קטן" וצחקנו מרב שמחה.
אבל פניה ברגשטיין היתה משוררת ילדים, שעיצבה במידה רבה את הפרופיל של הילד הצברי, העתיד להיות ישראלי-יליד. ילד יהודי שונה לגמרי מילדי הגולה היהודית.
השיר שלפנינו הוא שיר מוזר מאוד, אולי מגלם את הנוהג שהיה מקובל לשלוח ילד לבית חולים ולהשאירו שם לבדו, אם כי בית חולים לילדים לא היה מושג "חריג". זכור לי כילד שאשפזתי במחלקה פנימית עם מבוגרים, והוריי לא היו זמינים לי. דבר כזה, כמובן, לא יתקון היום, בתרבות "המרכזים הרפואיים" המציעים את כל מגוון אפשרויות הרפואה הקיימות.
בשיר הזה, הילד לבד בבית חולים, ואמא שולחת לו מכתב על מנת לעודדו. השיר בנו כשיר מסגרת, "לאמא יש ילד קטן – לאמא יש ילד חביב" – זו מסגרת אופיינית של שיר ילדים, בדר"כ קליל, בעל איזה יסוד של משחקיות. אבל בשיר שלפנינו התמונה מעט קשה. לצורך הדגשה של הטיעון שלי אעמיד את הבית הראשון ואת הבית האחרון זה מול זה:
לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן, תְּכֹל־עַיִן וּבְהִיר־תַּלְתַּלִּים, וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים. | לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד חָבִיב, בְּהִיר־עַיִן וּזְהוּב־תַּלְתַּלִּים, וְהַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא חוֹלֶה וְשׁוֹכֵב בְּבֵית־הַחוֹלִים. |
הכל בבתי המסגרת פשוט, נעים. נעדר עצב. אין התיחסות למצבו הרגשי של הילד, אלא רק להיותו חולה. הוא קטן אבל חביב. הוא תכל עין אבל גם בהיר עין, בהיר תלתלים וזהב תלתלים. כלומר – כמעט דוד המלך בקטנותו. והילד הזה גר כמובן בקיבוץ, והשיר מייצר את הפערים בין בית החולים לבין הקיבוץ בחדות מובהקת: הילד עצמו הוא הסטריאוטיפ של "הצבר" והרצון לראותו כ"בהיר שיער וכחל עיניים" כילדי הגויים באירופה או ברוסיה שבה גדלו רבים מאנשי העליה הראשונה והשנייה, אם כי ברגשטיין עלתה לארץ בשנות העשרים [ עליה חמישית לערך ].
הַיֶּלֶד שֶׁל אִמָּא שׁוֹכֵב סָגוּר בְּחַדְרֵי חֲדָרִים; כָּל־כָּךְ הַרְבֵּה דְלָתוֹת שָׁם סוֹבְבוֹת עַל צִירִים. | וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַלּוּל, וְשָׁלוֹם לְךָ מִן הַגָּן, וּמִן הַכֶּלֶב שָׁלוֹם, וּמִן הֶחָתוּל הַקָּטָן" |
בית החולים הוא בית סוהר, הילד סגור ב"חדרי חדרים" שזה ביטוי בעברית למקום סודי, מורחק מעין הציבור – אמא לא יכולה לבקר אותו? והדלתות על צירים, מסתובבות כל הזמן, באים ויוצאים, רק אמא לא יכולה. אבל היכן גילוי צער של אמא, געגוע או חרדה של הילד? אלא אם כן כל השיר הוא נסיון הרגעה של הילד המפוחד, בפירוט מדכא וסטריאוטיפי של "ילדות בקיבוץ" או רפרור לשירו הידוע של קצנלסון "חמש שנים", שהוא עצמו, שיר זה, גלגול של שיר ממאה ה- 19.
אלה הם בתי אמצע השיר,
לְאִמָּא יֵשׁ יֶלֶד קָטָן,
אַךְ לִקְרֹא כְּבָר יוֹדֵעַ הַכֹּל,
וְהִיא לוֹ כּוֹתֶבֶת מִכְתָּב
בִּכְתָב בָּרוּר וְעָגֹל:
החזרה על השורה הפותחת את השיר מחברת את בתי האמצע למסגרת הכללית של השיר. הגעגוע אל הילד שנמצא בבית חולים, והנה הילד הקטן והחביב כבר יודע לקרוא, כלומר הוא כבר בכיתה ג' או ד' – כי לקרוא הוא יודע גם "כתב יד" ומצפים ממנו לנהוג כמבוגר, "גבר קטן"
וכך היא כותבת לו :
"אֲנַחְנוּ, כֻּלָּנוּ, כֻּלָּנוּ
אוֹהֲבִים אוֹתְךָ כָּל־כָּךְ,
וּמִתְגַּעְגְּעִים עָלֶיךָ
אַבָּא אֲנִי וְהָאָח.
שלא במפתיע, האב מוזכר ראשון ולא האם. היא נשלחת להיות השניה בתור, מפאת הנימוס, או מפאת כך שאין השיר מבטא חוויה אמיתית של ילד בבית חולים, אלא חוויה משוערת. השיר אולי מבטא ציפיות "ממסדיות" או חינוכיות מילדים אשר נשלחים לבתי חולים, והוריהם אינם מסוגלים לשהות עמם.
היעדר כל ענין אישי, שרטוט חורג סטריאוטיפ מקובל של "ילד" מעורר בי תמיהה לגבי השיר ומטרותיו. זה הרי שיר לילדים, זה אמור להיות "שיר חינוכי" או עם מוסר השכל? השיר אמור לעורר הזדהות של הילד בבית החולים עם הילד בבתי השיר?
אני סולד משימוש בביוגרפיה על מנת להסביר, אבל ברגשטיין היתה חולת לב ושנים מרותקת למטתה, עד מותה ב- 1950. האם זה שיר על עצמה?
במעבר חד, שיר זה מבטא היטב את תמונת העולם הישראלית- האלטיסטית של חברי הקיבוצים, חברי תנועת העבודה, מנהיגי המדינה שבדרך. את תפיסת "כור ההיתוך" שבן גוריון נתן לה פה, את הרצון העז להדמות לשאר אומות העולם ולהבדלות מעמי הסביבה. אינני מאשים את ברגשטיין בדבר, אבל היא היתה עיוורת לגמרי ככל הנראה לקליטת העליה ההמונית שהחלה בשנת חייה האחרונה.
כך, דומני, היא שרה לילדים מהמרחב התרבותי-צבעוני לו היתה שייכת, כי חברי ילדותי שחורי העור, העין והשיער בטח לא יכלו להזדהות עם השיר הזה.
- – – – –
אליהו הכהן – חמש שנים על מיכאל עברו בגלגולים, הספריה הלאומית - רתם פרגר-ורנר – סוד הקסם של פניה ברגשטיין, בלוג הספרנים
- הדר בן יהודה, על פניה ברגשטיין שהלכה ואיננה, בלוג הספרנים