אולגה טוקרצ'ק #2

לפעמים צירופי מקרים מרגשים ממש. רק לפני שנה בדיוק נמרץ, 8.1.2021 פרסמתי רשומה גדולה על ספרהּ של טוקצ'וק "ספרי יעקב" . ועכשיו אני כותב על הספר "על עצמות המתים".

כך כתוב בדש האחורי, לצורך שיווקו של הספר:

""על עצמות המתים" הוא מותחן ספרותי מכשף מאת אולגה טוקרצ'וק, כלת פרס נובל לספרות וכלת פרס מאן-בוקר הבינלאומי. במסווה של תעלומה בלשית ובכתיבה מהפנטת ששמורה לסופרים מעטים, חוקרת טוקרצ'וק את נימי נפשה של אישה בודדה שמלאה באהבה לבעלי חיים ולטבע, אך מתעבת מסגרות וסדרים חברתיים. באמצעות סיפורה של ינינה, טוקרצ'וק מותחת ביקורת חריפה על הממסד הדתי ותאוות הציד, ומעלה שאלות קיומיות על בדידות, טירוף וגורל כל היצורים כולם, בָּעולם שלנו האלים והמתחסד.

האם אדיפוס המלך הוא "מחזה בלשי", כי אם כן אז גם ספר זה הוא "מותחן" , אבל ייאמר לזכות כותב/ת פסקה דלעיל, ישנה הסתייגות "במסווה של תעלומה בלשית".. וגו' כבר מסיפורי שרלוק הולמס או ספוריו המפחידים של א"א פו ובוודאי אגאת'ה כריסטי העצימה מגמה זו, תבנית ה"לא נורמלי", "הפתולגי" "העבריינות והחריגות החברתית" שימשו בסיס לספרות חברתית-ביקורתית, נכון, גם "אדיפוס המלך" יוצא כנגד האמונה ב,גורל" וב"אלים" בעצם בחירתו של אדיפוס לקבל אחריות בלעדית על מעשיו. ומכיוון שרמזתי לכך, אטען, הרומן שלנו, מסופר בגוף ראשון, והוא בסגנון "אדיפוס המלך", האשם חוקר את עצמו. אצל טוקרצ'וק זה "לכאורה", אבל זה עולה חזק רק בשני פרקי הסיום.

עלילת הרומן פשוטה לגמרי. בכפר נידח על גבול צ'כיה, שמוצגת תדיר ברומאן כהיפוכה של פולין, אפילו מעבר הגבול שהוא קו דמיוני כידוע, משנה מציאות, אופים של אנשים וגם נוף, חיה ינינה דושייקו [מדי פעם קוראים לה דושנקו והיא מתקנת ללא יאוש]. מורה לשעבר, מתעמלת שיש לה פרסים, שהתמחתה בזריקת פטיש, אשה מבוגרת, שמתפרנסת משמירה על בתי קיץ של אנשים שונים בכפר הנידח.

ארבעה מקרי מוות של גברים מתרחשים, ינינה מספרת עליהם, על החקירה המשטרתית, כשיש לה מידע נוסף מידידה הטוב דיזי, ומשכנה אביו של קצין במשטרה. ינינה מעלה תיאוריה פנטסטית על כך שהחיות הורגות את הגברים האלה, כי הם רוצחים "סתם". מתעורר בה זעם כלפי הציד החוקי והבלתי חוקי, כלפי אגודת הציידים והכומר המלווה אותם בברכותיו, והוא עצמו צייד [כנסיית הוברטוס הקדוש, פטרון הציידים].

כך אנחנו עוברים עם ינינה [היא שונאת את השם הזה] את החורף ההוא, ואט אט מתגלים פרטים על הכפר, על תיירות הציד המקובלת בו, על אכזריות טחולסקי, העשיר, בעל חווה לגידול שועלים לממכר פרוותיהם, רק שהוא מחזיק אותם ברשלנות, וגם משחרר אותם למות מירי הציידים, כשאין להם, לשועלים מספיק כישורים להתחמק.

בפרק לפני האחרון, פרק הגילוי, כמקובל בספרי הבלש של אגאת'ה כריסטי, עת הבלש או הזקנה בכפר, מרת מארפל, מכנסים את כל הקבוצה הקשורה לרצח, והכל נחשף, כולל הרוצח, גם ינינה מספרת מה הפעיל אצלה את הטריגר שגרם לרציחה של שניים ושריפה של הכומר.

לכאורה סיפור פשוט, אבל הסיפור מלווה בציטוטים משירתו של המיסטיקן הבריטי הידוע וויליאם בלייק, חלק מרכזי ממערכת היחסים בין דשיינקו ודיזי מבוססת על תרגום שירתו המיסטית והרומנטית של בלייק. בלייק מעניק למספרת את אותו עומק רוחני או אולי היכולת ל"חזות" [בסיפור עצמו היא פוגשת את אמה וסבתה אצלה בחדר הדוודים.. ויש להן מה לומר] ןאת המגע העמוק והאינטימי עם הטבע ועם החיות, שהוא בסיס חזק לרומנטיקה האירופית.

אז, האם זה רומן פרו זרמים קיצוניים של טבעונים, חלקם אלימים מאוד? כי ינינה לא נענשת והסדר "הנורמטיבי" לא שב על כנו. נהפוך הוא: שלושת חבריה עוזרים לה לברוח, ידידה חוקר החרקים מטפל בה וסועד אותה במחלתה, והיא חופשיה לגמרי.

אבל לא אצל טוקרצ'וק ייבנה סיפור חד מימדי. ינינה לא אוכלת בשר, אך אוכלת גבינה ואפילו יש המועדפות עליה. היא לא עיוורת לכך שחיות טורפות אלה את אלה. כמו כן יש לה קשר עמוק עם סופרת "אפורה" שהיא שומרת לה על הבית, וממנה אולי לומדת את כוחו של הסיפור או עיצוב המציאות. ל"א, הסיפור רב מימדי, מלא במידע מדעי, היסטורי וספרותי רב. כמו בספרה על יעקב פרנק, עבודת מחקר רצינית נעשתה למען רומן זה.

מומלץ מאוד.