, נבהל [ שורש המילה דחליל 🙂

יום מעמד סיני

ר' יצחק אבן גיאת
ספרד

מאה 11

יוֹם מַעֲמַד סִינַי	עֵת בֹּא בְּרַעְיוֹנַי
יִמָּלְאוּ מָתְנַי	צִירִים וְחַלְחָלָה
צָפוֹן וְיָמִין חָל	יָם מַעֲרָב זָחַל
כֹּל מִמְּךָ דָּחַל*	הוֹדְךָ בְּעֵת נִגְלָה
חֲסִין יָהּ שִׁמְךָ מַלְכִּי	בְּפִתְחַךְ בְּאָנֹכִי
הַסּוּ יְצוּרִים כִּי	לֹא יָכְלוּ מִלָּה
קוֹלְךָ כְּמוֹ שָׁמְעוּ	שָׁחוּ וְנִכְנָעוּ
זָעוּ וְגַם נָעוּ	מַטָּה וְגַם מַעְלָה
חַי אֵל קְצוֹת גָּדְלָךְ	מִי יַעֲרֹךְ מוּלָךְ
כִּי אֵין תְּחִלָּה לָּךְ	גַּם אֵין לְךָ תִּכְלָה
זֹאת בַּחֲזוֹת לִבִּי	יָחִיל בְּמוֹ קִרְבִּי
אֶפְחַד וְיָבֹא בִּי	רַעַד וּבֶהָלָה
קוֹשֵׁר מְזִמָּתִי	חוֹקֵר עֲלוּמָתִי
רוּחִי וְנִשְׁמָתִי	תּוֹדֶה לְךָ סֶלָה

פיוט לשבועות. הרי חג שבועות הינו גם חג מתן תורה, והנה הפיוט הזה מתייחס לענין מתן התורה, מעמד הר סיני. השיר כמו שירים רבים מביע את כניעתו המוחלטת של המאמין בפני אלוהיו, את הכרת תודתו על מתן התורה ואת תחושת הלידה שהוא חש ביום זה. הבית השני מדהים בדימוי שלו:

ימָּלְאוּ מָתְנַי

צִירִים…

View original post 129 מילים נוספות

שיבולת בשדה – מתתיהו לשם

מילים: מתתיהו שלם
לחן: מתתיהו שלם

שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה
כּוֹרְעָה בָּרוּחַ
מֵעֹמֶס גַּרְעִינִים כִּי רַב.
וּבְמֶרְחַב הָרִים
יוֹם כְּבָר יָפוּחַ
הַשֶּׁמֶשׁ כֶּתֶם וְזָהָב.
עוּרוּ הוֹי עוּרוּ
שׁוּרוּ בְּנֵי כְּפָרִים
קָמָה הֵן בָּשְׁלָה כְּבָר
עַל פְּנֵי הַכָּרִים
קִצְרוּ שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר

שְׂדֵה שְׂעוֹרִים תַּמָּה
זֵר חַג עוֹטֶרֶת,
שֶׁפַע יְבוּל וּבְרָכָה.
לִקְרַאת בּוֹא הַקּוֹצְרִים
בְּזֹהַר מַזְהֶרֶת,
חֶרֶשׁ לָעֹמֶר מְחַכָּה.
הָבוּ הָנִיפוּ
נִירוּ לָכֶם נִיר
חַג לַקָּמָה,
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר.
קִצְרוּ, שִׁלְחוּ מַגָּל
עֵת רֵאשִׁית הַקָּצִיר

שיר יפהפה, מוזיקה נהדרת, חרותה בי ובמוחי מאז היותי חוגג בן 3 או 4 בגני הילדים בשבועות, שירים ברדיו, אמי ע"ה עם קולה הצלול והנהדר שרה אותו בשמחה רבה, סרטי תעמולה גסי רוח ואגרסיביים של הממשלה הצעירה, הדינה הקטנה, הקיבוצים. אבל כשמסתכלים בשיר המקסים הזה, מנפנפים באוויר את כל המוץ שנדבק אליו, מקבלים שיר מלא שמחה, שיר חקלאות, שאינו שונה אני מתאר לעצמי משירי חקלאים אחרים בעולם, עת יבולם עולה, משמח אותם.

שיר בעל טורים קצרים וקופצניים כיאות לשיר שמחה, שיר שמעודד ריקוד ותנועה של הגוף. החריזה הנפלאה שמתגנבת בשקט ולא עומדת בחזית השיר [ כמו אצל אלתרמן למשל ]. שימוש רב במצלולים שמקלים על השירה ועל המוזיקליות שבשיר.

מקור השיר – זמרשת

ביוגרפיה ארוכה ומרשימה מאוד – דר' יהורם לשם, על שירו של האדמו"ר שהתגלגל לארכיון של השומר הצעיר, Safranim blog

עפרה חזה מבצעת את השיר ביוטיו ב

ביצוע של פרידה בוקרה בצרפתית [ מנותק לגמרי מהחוויה הישראלית ]

הפנייה בזמרשת לביצועים רבים ומגוונים של השיר הזה

רבי יצחק בן גיאת

, נבהל [ שורש המילה דחליל 🙂

יום מעמד סיני ר' יצחק אבן גיאת ספרדמאה 11

יוֹם מַעֲמַד סִינַי		עֵת בֹּא בְּרַעְיוֹנַי
יִמָּלְאוּ מָתְנַי		צִירִים וְחַלְחָלָה

צָפוֹן וְיָמִין חָל		יָם מַעֲרָב זָחַל
כֹּל מִמְּךָ דָּחַל*		הוֹדְךָ בְּעֵת נִגְלָה

חֲסִין יָהּ שִׁמְךָ מַלְכִּי		בְּפִתְחַךְ בְּאָנֹכִי
הַסּוּ יְצוּרִים כִּי		לֹא יָכְלוּ מִלָּה

קוֹלְךָ כְּמוֹ שָׁמְעוּ		שָׁחוּ וְנִכְנָעוּ
זָעוּ וְגַם נָעוּ		מַטָּה וְגַם מַעְלָה

חַי אֵל קְצוֹת גָּדְלָךְ		מִי יַעֲרֹךְ מוּלָךְ
כִּי אֵין תְּחִלָּה לָּךְ		גַּם אֵין לְךָ תִּכְלָה

זֹאת בַּחֲזוֹת לִבִּי		יָחִיל בְּמוֹ קִרְבִּי
אֶפְחַד וְיָבֹא בִּי		רַעַד וּבֶהָלָה

קוֹשֵׁר מְזִמָּתִי		חוֹקֵר עֲלוּמָתִי
רוּחִי וְנִשְׁמָתִי		תּוֹדֶה לְךָ סֶלָה

ימָּלְאוּ מָתְנַי

צִירִים וְחַלְחָלָה

השיר בנוי מ- משבע סטרופות, כלומר 7 בתים, החורזים ביניהם בטור השני של כל צמד של טורים: חלחלה, נגלה, מלה,מעלה, תכלה, בהלה, סלה – לכאורה מלים מקריות, למעשה יש כאן בחריזה תמצית השיר ומהותו – פחד ויראה עם תחושת תודה מלאה וכניעה מלאה לאל.

כן כדאי להתעכב על השימוש הבלתי פוסק בניגודים ובצימודים לאורך כל השיר, אשר מקבע את השיר כיחידה צלילית אחת ושלמה, ממקד תשומת לב במורכבות של האל, מה שמעלה סברה אפשרית שהרמב"ם הכיר פיוט זה, ואולי אולי הוא אף השפיע על תורת התארים השליליים של הרמב"ם.

על כל פנים, לדעתי זה פיוט יפהפה.

אני ממליץ מאוד לקרוא את ההסבר על הפיוט שנמצא בקישור לפיוט עצמו. מוסיף מידע רב מאוד, וישנה גם הקלטה של הביצוע שלו.

מקור השיר –הזמנה לפיוט

ביוגרפיה – ויקיואנד

אברהם בן יצחק – בודדים אומרים

בודדים אומרים
מילים: אברהם בן יצחק
לחן: יאיר רוזנבלום
קיים ביצוע לשיר זה

יום ליום ינחיל שמש דועכת
ולילה על לילה יקונן.
וקיץ אחר קיץ יאסף בשלכת
ועולם מצערו מתרונן.

ומחר נמות, ואין הדיבר בנו,
וכיום צאתנו נעמוד לפני שער עם נעילה.
ולב כי יעלוז: הן אלוהים קרבנו,
והתנחם וחרד מפחד המעילה.

יום ליום ישא שמש בוערת
ולילה אחר לילה ישפוך כוכבים,
על שיפתי בודדים שירה נעצרת:
בשבע דרכים ניתפלג ובאחד אנו שבים.

נדמה לי שזה אחד השירים הכי מפורסמים של בן יצחק, במיוחד בגלל האינטרטקסטואליות שלו עם תהילים יט, בעיקר פסוק ג. הנה הפרק השלם:

תהילים פרק יט

א  לַמְנַצֵּחַ, מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב  הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל;    וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ.
ג  יוֹם לְיוֹם, יַבִּיעַ אֹמֶר;    וְלַיְלָה לְּלַיְלָה, יְחַוֶּה-דָּעַת.
ד  אֵין-אֹמֶר, וְאֵין דְּבָרִים:    בְּלִי, נִשְׁמָע קוֹלָם.
ה  בְּכָל-הָאָרֶץ, יָצָא קַוָּם,    וּבִקְצֵה תֵבֵל, מִלֵּיהֶם;
לַשֶּׁמֶשׁ,    שָׂם-אֹהֶל בָּהֶם.
ו  וְהוּאכְּחָתָן, יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ;    יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר, לָרוּץ אֹרַח.
ז  מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מוֹצָאוֹוּתְקוּפָתוֹ עַל-קְצוֹתָם;    וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ.
ח  תּוֹרַת יְהוָה תְּמִימָה, מְשִׁיבַת נָפֶשׁ;    עֵדוּת יְהוָה נֶאֱמָנָה, מַחְכִּימַת פֶּתִי.
ט  פִּקּוּדֵי יְהוָה יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי-לֵב;    מִצְוַת יְהוָה בָּרָה, מְאִירַת עֵינָיִם.
י  יִרְאַת יְהוָה, טְהוֹרָהעוֹמֶדֶת לָעַד:    מִשְׁפְּטֵי-יְהוָה אֱמֶת; צָדְקוּ יַחְדָּו.
יא  הַנֶּחֱמָדִיםמִזָּהָב, וּמִפַּז רָב;    וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים.
יב  גַּם-עַבְדְּךָ, נִזְהָר בָּהֶם;    בְּשָׁמְרָם, עֵקֶב רָב.
יג  שְׁגִיאוֹת מִי-יָבִין;    מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי.
יד  גַּם מִזֵּדִים, חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ    אַל-יִמְשְׁלוּ-בִי אָז אֵיתָם;
וְנִקֵּיתִי,    מִפֶּשַׁע רָב.
טו  יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי-פִי, וְהֶגְיוֹן לִבִּי    לְפָנֶיךָ:
יְהוָה,    צוּרִי וְגֹאֲלִי.

בחרתי להביא את הפרק השלם על מנת להצביע בראש ובראשונה על המחזוריות האינסופית של התנהגות הטבע ביחס לקב"ה, שהרי בהלל המקראי הרצון הוא גדולת האל, ולכן הדממה , התנהגות השמש ושאר העולם סובבת סביב מוקד העוצמה המרכזי, הוא האל, והמעבר מהדיבור הכללי על הטבע אל היחיד, הנזהר בדבריו.
השיר של בן יצחק עושה דבר אחד מרכזי הוא מעביר את מרכז הכובד מהאובייקט לסובייקט, מהעולם אל היחיד המתבונן בעולם, כלומר הלירי הוא המרכז, הטבע והתנהגותו היא פרשנות של המתבונן, היחיד, הסובייקט. השיר המקראי אופטימי במהותו, השיר של בן יצחק כלכך פסימי, עד כי לי לא ממש ברור מדוע הוא נכתב, כשהידיעה שהמוות הוא מקום היאסף כולנו. ברור שבן יצחק בשירו מדבר על מחזוריות אינסופית, לא על אירוע קוסמי יחיד, בדיוק כמו המשורר המקראי.

תודה לשפי שהפנה תשומת לבי לשיר.

מקור – שירונט

ביוגרפיה ומאמרים – ויקיואנד [ הקישורים לשירים בדף של ויקיואנד גרועים. הם מובילים לטקסטים בלתי קריאים , אותיות ג'יבריש וכו' ]; לאה גולדברג, על שירת אברהם בן יצחק, דעת ; חנן חבר, פריחת הדומיה, סימניה; כל השירים, עורך חנן חבר [מומלץ מאוד] הספריה החדשה

תרצה אתר – שיר לאמא

שִׁיר לְאִמָּא

כְּשֶׁאִמָּהוֹת נַעֲשׂוֹת עֲצוּבוֹת,
זֶה פִּתְאוֹם נוֹרָא קָשֶׁה.
אֲנִי אוֹהֵב כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי צוֹחֶקֶת.
אֲנִי פָּשׁוּט… נוֹרָא אוֹהֵב אֶת זֶה.

כִּי, כְּשֶׁהִיא עֲצוּבָה וְיֵשׁ לָהּ דִּמְעָה
קְטַנָּה שֶׁזּוֹלֶגֶת עַל כָּל הַלֶּחִי
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּקּוֹל שֶׁלָּהּ הִיא שׁוֹתֶקֶת
אֲבָל זֶה כְּמוֹ אֵצֶל יֶלֶד, בֶּכִי.

אָז אֲנִי מְלַטֵּף אֶת אִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי מְשׂוֹחֵחַ עִם אִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי דּוֹאֵג לְאִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת אִמָּא שֶׁלִּי.

רַק דָּבָר אֶחָד לֹא כְּדַאי.
לֹא כְּדַאי לִשְׁאֹל אוֹתָהּ
"לָמָּה אַתְּ עֲצוּבָה?"
כִּי בְּסַךְ־הַכֹּל הִיא תַּתְחִיל לְחַיֵּךְ
חִיּוּךְ לֹא אֲמִתִּי, וְתֹאמַר:
"עֲצוּבָה?
אֲנִי עֲצוּבָה?
אֲנִי רִסַּקְתִּי בָּצָל.
אֲנִי סְתָם.
אֶצְלִי הָרֹאשׁ קְצָת מְבֻלְבָּל.
וּבִכְלָל, לֵךְ לְשַׂחֵק קְצָת. רֵד לְמַטָּה. מַה־יֵּשׁ?
הַכֹּל אַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת? תָּמִיד אַתָּה מֻכְרָח לָבוֹא וּלְקַשְׁקֵשׁ?
זֶה לֹא שַׁיָּךְ לְךָ. זֶה לֹא חָשׁוּב בִּכְלָל.
אַתָּה יוֹדֵעַ מַה? אֲנִי מַבְטִיחָה לְהַסְבִּיר לְךָ הַכֹּל — כְּשֶׁתִּגְדַּל".

אֲנִי גָּדוֹל כְּבָר הָמוֹן חֳדָשִׁים.
מָתַי הִיא תָּבִין שֶׁאֲנִי כָּל הַזְּמַן גָּדוֹל?
הֲרֵי כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן עֶשְׂרִים אוֹ שְׁלשִׁים
בֵּין כֹּה וָכֹה אַפְסִיק לִשְׁאֹל.

שיר מקסים מלא הומור עצמי וחכמה ותבונה בלתי רגילה. הדוברת מעמידה עצמה כבנה, המזדהה את כשהיא בוכה, אבל מסרבת להענות לבקשתו לדעת מדוע היא בוכה.

השיר מעוצב היטב, 4 בתים בצורה קלאסית של בית בן 4 טורים מחורז, אבל לא בתבנית חוזרת, אלא בכל בית תבנית אחרת. הבית הרביעי מתפרק לו לכיוון של הפרוזה, מפני שהוא מכיל את האמת העמוקה מכולן, אותה אמת שעל הבן אסור להכיר. התבנית הזו, הצורה הזו מעניקים את העומק למסגרת הקשוחה שמתפרקת ברגע שהאמת מבצבצת ולא מוכנה להסתתר יותר.

עצובה? אני עצובה? היא אומרת בבית החמישי ומתרצת דמעותיה בבצל, ראש מבולבל, ואז נפנוף טיפוסי – רד למטה לשחק [ לא היה מתקבל בימינו, אלא לך לחדר ושחק עם המחשב].

מקור – נגה אלבלך,עצובה? אני עצובה? , 75 שנה להולדת תרצה אתר, הארץ, 8.1.2016

ביוגרפיה – ויקי

מאמרים – אבישי מתיה, האניגמה הגדולה : חייה המסתוריים ומותה הטרגי של תרצה אתר, מעריב, 5.8.2014

יעקב רימון – חלומי נרדם

העובדה שיעקב התעוור היא אולי מפתח להבנת השיר הזה. יש בו גם התיחסויות אל הטרגדיות של המאה העשרים, אולי, המאה בה החלום האנושי מת לגמרי, שבסוף המאה [ הוא לא הכיר את הספר הזה כי נפטר ב – 1973, אבל אולי הוא הקדים את תיאוריות "קץ ההיסטוריה" השונות], כי החלומות נרדמו ובמקומם להבות, אש ועשן ופחד אינסוף. לא מצאתי תיארוך לשיר, לכן קשה מאוד לתת לו הקשר פוליטי-היסטורי או חברתי קונקרטי, למעט העיוורון ותחושת ה"מוות" שבאה בעקבותיו.

מקור השיר – דעת ; רשימת שירים בזמרשת

ביוגרפיה – ויקיואנד

קריאת שירה

הבלוג הזה הורתו בישראבלוג לפני כ- 13 שנים, בבלוג ששמו "שאלות של תרבות". לצערי הרב, בימים האחרונים אי אפשר להפעיל יותר את העדכון בישראבלוד ולפרסם חומרים חדשים. בחרתי אם כך פלפורמה חדשה, כא…

מקור: קריאת שירה

ארוחת טעימות – הקאמרי

ארוחת טעימות – מלכודת דבש של מחזאות ימין

האמת, על פי הקריאה בעלון של הקאמרי, על פיו בחרנו לצפות אמש בבהצגה הזו, ארוחת טעימות נשמעה כהצגה פוליטית, חברתית מצחיקה ושנונה. האג'נדה הפוליטית הברורה שלה הורחקה לגמרי מעלוני התיאטרון, אם כי שתי ביקורות משני עיתונים כלכך ניגודיים היתה צריכה לעורר בי ובבת זוגי שמץ של הבנה.

מקור ראשון, המצוטט בדף המידע מסכם את ההצגה – "קומדיה-פרודיה סאטירית מצחיקה ומבריקה בתוספת חומר למחשבה…" –(מקור ראשון 28.3.2016)," ואילו 'הארץ' המצוטט אף הוא: "אם הכלה, המגלמת אותה בחן שופע לימור גולדשטיין גם נושאת מונולוג – כשנראה שהקונפליקט הבין-משפחתי-חברתי הוא בלתי פתיר – בו היא זועקת ש"יקחו ממני את כל החרא הזה, די, די", והקהל – יפי נפש תל אביביים – מוחא לה כפיים..."

על קריאת פרסום של ביקורתית "משלמים", וצפינו אתמול בהצגה, בקאמרי 1, אולם מלא:

הצגה ימנית, שהצליחה להקסים

מאת: אריק בד חביבו 18/06/16 | 12:23

גם את מקור ראשון וגם את מעוז השנאה העצמית – הארץ.

ארוחת טעימות.

אתמול היינו בהצגה. שעה וחצי אינטנסיביות על הבמה, שחקנים מעולים מאוד, נושאים נפיצים אצל הישראלים כמאמר הבת,[ משחק יפהפה של נעמה שטרית – שחייבת לשפר את הדיקציה שלה] המייצרת ככל הנראה את המרחק הדרמטי-אירוני הנדרש .
המחזה מפגיש בין קצוות – עיתונאי שמאלני שונא השטחים ומתנחלים, אשתו, אדריכלית תל אביבית עם תחושת נחיתות קשה, קצת "יאוש" [ אבל סקס מרפא הכל ] שבתם הבכורה האהובה מצאה את בן זוגה באחת ההתנחלויות, שהעיתונאי חקר זהותה, מקורה, תזרים המזומנים שלה, וככל הנראה כתבתו לא פורסמה בשל כך, ואולי בגלל זה אף פוטר.
האש פורצת מהר מאוד. בעידוד הבת הקטנה, ובוא הזוג הצעיר בדיוק באמצע הסקס של ההורים. לבד מסלפסטיק חביב ולא ביקורתי, כדאי יותר לשים לב אל מערכות היחסים, הדמיון-הניגוד בין שלוש הזוגות על הבמה, כי המחזה מציע בסופו את "הפשרה" שהיא ברוח ישראל סבא הימני! ובעצם המחזה אפילו תומך בהתנחלויות כמעצים זוגיות, מעניק "ויראליות" לזוגות מתמוטטים כמו הורי הכלה, התלאביבים.
יחסי הכוחות שהמחזה מציג:
עיתונאי מפוטר, שתיין[?] מול בעל אדמות בשטחים
בת זוג בעלת מקצוע עצמאי מול אשה דתיה, אסקופה נדרסת ע"י בעלה
הבת והבן, שני המורדים בהורים המוצאים תיקון בזיווג שלהם, והם מוכהנים אפילו לשכב – להתחתן בדרך "העתיקה" [ שטר, כסף ביאה, למי ששכח – אם ישנה ביאה ושני עדים, דיינו].
המחזה מסתיים, בהשטחת כל הניגודים באמצעות אלא מה – חתונה. איפה? ביישוב שחוקיותו מוטלת בספק. ומהי תרומת המתנחלים לשלום "העולמי – מתנחלים מתבקשים להתיר "קול אשה" כי אבי החתן גילה את האמת – שקול אשה הוא הכוח המניע עולמות. עיתונאי שמאל חוגג, אבל בהזדמנות הראשונה נושא דברים, ואף אחד לא מקשיב לו, שם בשטחים, ממשיכים לחגוג.
עכשיו – שמישהו יסביר לי איך סיום כזה הוא פארודי "קומדיה-פרודיה סאטירית מצחיקה ומבריקה בתוספת חומר למחשבה…" מקור ראשון 28.3.2016)," ? אולי במחוזות הימין זה פארודי, מבחינת הנרטיבים המתגוששים כאן בארץ, הדבקת המלים "פארודי וסאטירי" היא תשלום מס עבור ההצגה המגחיכה את נורית אם החתן, אך זו כמובן הצגה ימנית קלאסית, שמטרתה להראות ש"כולנו אחים", שההבדלים בכלל לא קיימים, אבל.. לחילונים, השמאלנים, התלביבים אין "עתיד" כי שניהם פוטרו/התפטרו ובגלל זה הם מסכימים לחתונה על "הקרקע הנגאלת", כי זה זול, ולא דורש מהם כסף רב. אין אידיאולוגיה יותר, אין ימין ואין שמאל, יש כסף! נוכחותו או העדרו יקבע החלטות, שחלקן מוסריות לגמרי. אז אם המחזה אירוני-פארודי, כמובן שהשמאל התלביבי הוא מוקד הבוז והלעג. לטעמי חמור אף מכך, הרעיון הנואל שמתאים להרבה תיאוריות וגישות רומנטיות, של הפרא האציל, שבכוח הויטאליות שבו, שפע הזרעונים שבאשכיו, גופו המסוקס והגשמי ומפתה מאוד, הוא שיכול להציל את התרבות מניוון, כפי שקורה בסלון המפואר של השמאלנים, שעוד לא סיימו לשלם עליו.
כן נותנים קצת כבוד לעיתונאי שמנצח את החקלאי מהשטחים בציטוטים מהתנ"ך, אבל לא מוותרים על סטריאוטיפ נוסף והוא הבן הגאון, העילוי , שמורד באביו, שיש לו חשבון, שלא בא לידי ביטוי בכלל במחזה – בניגוד גמור למרד הבת באביה השמאלני, שבהחלט מעלֶה את מיטב הקלישאות של המלל המקובל היום – אלימות של האב, קוראת לו נאצי, לא פחות, טענות על דיבורים ואפס עשייה, התיחסות אליה כאל רפת שכל [ מישהו קרא הרבה בתחקיר על המחזה ], שמתחתן עם הבת של האנשים האלה.
ההתרה, הפתרון של הקונפליקט הדרמטי, האנושי, הדתי, התרבותי והכלכלי, ואולי.. לא ברור לי, הפוליטי הוא – חתונה. חתונה היא גם טקס פיריון למי ששכח, בטח ביהדות, למרות ענייני החוזה הכלכליים, חתונה בשטחים משקפת בסמליות שלה שעיצובה על הבמה במיזנסצינה ובסצינה השלמה הוא גם הגבהת הזוג מעל שאר הדמוית, הם העתיד, הם הפריון, הם ההצלחה, הישראליות החדשה? ברור שארוחת הטעימות הפלצנית לא התקיימה, מי צריך מחית חציל על מרבץ צנונית עם תלתלי בצל?

כפי שאבי החתן כבר הסביר למחותן שלו – אצלנו כל הקהילה מתגייסת, השכנות מבשלות הכל – ואז הוא פורט את מיני המזונות, שהשמאלני קורא להם" אוכל ערבי", מה שמצחיק את מחותנו שקורא לאוכל – ישראלי. [ גם כאן אפשר להרחיב את הדיון על כיבוש "המזון" האותנטי של ערביי הארץ לאיזה נרטיב ששמו- ישראלי. לא ברור אגב אם ישראלי זה תחליף למזרחי או לערבי].
כשסיימתי לצפות בה, בטרם הרהרתי קצת יותר ושוחחתי עם ד', אמרתי ל- ד' – שווה שאזמין אותה לתלמידים שלי, למרות שאינני מסכים לשום דבר שנאמר בה. כעת ברור לי שאין סיכוי. אני לא אהיה שופר לעידוד רעיונות מביכים וריקניים כמו שלתלאביבים אין דבר חיים חוץ מפרנסה, כסף ולשנוא מתנחלים. אבל בהחלט צצליץ לחבריי וחברותיי דכאן.

דאוד תורכי – בת דוֹד

דאוד תורכי – בת דוד

בת דוד

מבנות דודי הלכה בשביל, ליד מחסום עצרה ממול.
כל הפרחים בשביל קינאו, בשושנה נעימת הקול.
ממול עיני זרח חיוך, ב"בוקר טוב" כאור אציל.
חיוך שובה משמע ולב, באור פניו וטיב הצליל.
כאור ירח מרגיע ימים, מעל שכמי פרק העול.
את פני שטף מבט, משושנה בצד הגבול.
שדד חיוך מלב כאוב, שלא חייך מזמן, חדל.
האיר לעין עולם חשוך, כעלטה בשחור הליל.
את נפשי מילא תקווה, לאורך זמן שלום מקביל.
ולי נעים היה לפגוש, מסיר שעמום בקול צלול.
בת דודי טובת הלב, גנבה אותי מחיק בחיל.
מה טוב היה לראות צבייה, בבוקר אור ללא מכשיל.
מבת דודי בת האדם, מנע קירבה הפריד חתול.
אוי ואבוי לראש השחור, מאור מוחק אותו כליל.
לרב צערי סוהר רע-לב, הלשין – ואז נסגר השביל.

שיר שכתב דאוד תורכי לסוהרת יהודיה לה קרא "בת דוד" כמנהג יהודים וערבים לכנות זה את זה, בשל השיוך הגנטי-הפוליטי א-לה- ישמעאל ויצחק.

השיר עצמו יפהפה, כתוב במתכונת השירה הערבית , שבה הטור השירי בנוי משתי צלעות ועל פי מיטב מסורת שירת "החשק" . צבייה, שושנה דגש על "מה עשתה לי" ופחות "תיאור של האהובה", כנהוג גם בשירת החשק העברית בימי הביניים.

הסיום שבונה את התשוקה אל זו שמעבר לגבול נסגר בתמונה המיתית של הטוב המושלם והרע המושלם, סוהר הלשין – והיא איננה עוד בשביל.

אם תבדקו היטב תראו שהשיר גם מחורז, וגם צלעות הטור עובדות עפ"י עקרון הניגודים הדרמטי במיוחד.

מקור השיר – עקיבא אור, מהפיכה ברוטאלית, הגדר השמאלית, 2008 השיר מופיע בתוך מאמר ארוך על דאוד תורכי

ביוגרפיה ומאמרים – ויקי ; מצפן, דברים לזכרו , עקיבא אור ; השב"כ, הודעה רשמית;