נורית פרי – אם לא למטה מזה

מקור השיר, פייסבוק. המשוררת אשרה לי לפרסם את השיר.

  • הקוררונה מעודדת רבים לכתוב בעקבותיה, עליה, בעדה, נגדה. נורית מצאה דרך שונה ואחרת לגמרי מהכתיבה המתפרסמת ללא הרף.
  • השיר פותח ברפרור לסיפורו של י"ל פרץ "אם לא למעלה מזה" בשל הדרך בה הוא מנוסח לעומתית או הופכית לשם סיפורו של י"ל פרץ "אם לא למעלה מזה". https://benyehuda.org/read/1121 
  • יש לראות מה בין שני הסיפורים, בין מעשה הצדקה כמנהג ל"ו צדיקים ומנהג "מתן בסתר" לבין סגירת הים ותנועת הקרפיון מהאמבטיה לגיגית האדומה, עד שיומת. בין קולות הצחוק של הילדים. מבחינת השיר גופו, האנלוגיה בין הקרפיון הממתין למותו במעברים מהאמבטיה לגיגית האדומה, בפסח כמובן, לבין הדוברת ש"סגרו לה הים" [ כאן הרפרור הוא לנובלה ששמה "סוגרים את הים"'שנבחר להיות שם כינוס 4 נובלות של יהודית קציר, פרסומה הראשון , והוא הטור הראשון הפותח את השיר]. די ברור. הגיון הרפרור לנובלת ההחמצה של קציר כבר משם השיר, "אם לא למטה מזה"; ברור גם מדוע הדוברת מרגישה כאותו דג לכוד [ אגב, הקרפיון הוא דג של מים מתוקים ולא של מים מלוחים ] במעברים בלתי פוסקים. גם לו נעלמה "עגלילות העולם וזרימת המים החופשית". העולם הפך "נוקשה", "קריסטלי" אם אנחנו מניחים שהים הוא כמובן גם סמל די ידוע לעולם הרגש.
  • ומכאן לשם השיר – מה למטה מזה? האם עליית הצדיק לעולמות העליונים ביותר בשל צדיקותו היתרה זהה בעוצמתה לאותו "מצב אנושי" המודגם דרך הדג [ אגב, עפ"י קאמי ולפי המיתוס של סיזיפוס, דווקא עכשיו חייו מקבלים מלאות ומשמעויות עומק בלתי רגילות, כסיזיפוס נכפתה עליו תנועה חוזרת ונשנית ] וסגירת הים, כלומר אין נמוך מזה. אין נמוך מהיות דג נע בין אמבטיה וגיגית לפני פסח ולפני שהוא הופך לגפילטע-פיש כשילדים, המסמלים את התמימות, את שמחת החיים, את היעדר ה"רוע" צוחקים.
  • סיום השיר, הוצאת הפקק מהאמבטיה אולי גם הוא מעין סמל או הדהוד ל"סגירת הים" והעלמות זרימת העולם, ובכך סיום השיר, יתכן שמהדק טוב יותר את מרכיבי האנלוגיה בשיר. ואותו נמוך זהה אצל הדוברת ללמעלה מזה של הרבי מנמירוב.
  • ואחרון, אם בענייני קאמי אנחנו, בטח לא נשכח את "הדבר" וגם לא נשכח את הים, שגם הוא נסגר בשל מגפת הדבר, ובאו לרחוץ בו בגניבה, והבריחו דרכו לעיר הנצורה.1

דיאלוג ושכרו

ביומיים האחרונים אני מקיים דיאלוג נרחב עם חבר אינטרנטי בשם יוסי1 סביב סיפור ופרשנות אודותיו של עגנון בפורום נשים וגברים באמצע הדרך, תפוז

יוסי –

לא מזמן קראתי את "מחולת המוות" של עגנון, וסקרן אותי מה לויקיפדיה יש לחדש על הסיפור. וזה לשונה:"בסיפור "מחולת המוות או הנאהבים והנעימים" של עגנון מתפרץ בן הפריץ לחתונת זוג יהודי, רוצח את החתן וחוטף את הכלה. לאחר זמן קצר נערך טקס נישואיהם, אך החתן המת מופיע בטקס, והכלה יוצאת עמו במחול, עד שהיא נופלת מתה גם היא."
אז איפה טעינו?
אז ככה:
לא בן הפריץ, כי אם הפריץ עצמו.
לא הפריץ ולא בנו מתחתנים עם הכלה –  היא נחטפת לאחר טקס הנישואין שנערך עם הבחור היהודי.
החתן המת לא מופיע בשום טקס.
הם לא רוקדים שום ריקוד בחייהם.
את ריקוד המוות הם רוקדים אחרי ששניהם כבר מתים.

בקיצור, ממש לא ברור לי למה מישהו טורח לערוך ערך בוויקיפדיה, אם העריכה שלו מרושלת בכל משפט ומילה.

אני –

"אחרי 20 שנה" של נגיב מחפוז עוסק כמו עגנון בסוגיה האיומה הזו: "זכות הלילה הראשון"*.. אצל מחפוז זה הופך לסיפור נקמה אקזיזנטציאלי רב עוצמה של זהות עצמית. אצל עגנון זה סיפור על "קידוש השם" .

יוסי –

וואללה. לא הכרתי את הסיפור, מכיר רק את אחרי 20 שנה של או הנרי (וגם את זכות הלילה הראשון…).  אז זהו. נפלת בפח, ידידי היקר. זה לא סיפור על קידוש השם. זה מה שהמספר רוצה שתחשוב, "סיפור על קידוש השם".אבל המחבר (ולא הסופר) רוצה לספר סיפור של החטא ועונשו. תיכף אמצא ואעלה מאמר של מישהי שטוחנת את הסיפור הזה עד דק.

אני –

מחפוז נותן שם לסיפור שלו, כרפרור ל-או הנרי: לא נורא  מותר ליפול ב"פח". אתה יודע, אגב, שעגנון היה מאותם שלעגו לחוקרי ספרות שניסו לתת פרשנות "אחת" ו"חד משמעית" לסיפוריו. הכתיבה האירונית שלו מטבעה פנתה לאפשרויות שונות של פרשנות.

יוסי –

מובן שעגנון משאיר לקורא לבחור בין אפשרויות פרשנות שונות. אבל לפעמים, בעיקר בסיפור הזה, הוא מפזר על פני השטח בלי סוף רמזים שמוליכים אותך להבנה אחת. למשל – סיפור של מוות על קידוש השם. אבל מרומזים במובלע רמזים יותר עמומים, שנותנים פירוש הפוך לגמרי – לא מוות על קידוש השם, אלא מוות כעונש על חטאים!. הנה מאמר של ארנה גולן, את מי שהסיפור מעניין, אני מאוד ממליץ על המאמר הנ"ל שמסביר הפוך על הפוך… קבצים המצורפים להודעה

ארנה גולן – מחולת המות לשי עגנון

המשך הדיון מבוסס על קריאת המאמר הזה של ארנה גולן. מומלץ לקרוא אותו, במיוחד לחובבי עגנון וחובבי פרשניו הרבים.

ועוד עניין אחד, די ייחודי לעגנון דווקא שיש לו כמה גרסאות לכל סיפור. כל פעם שהסיפור מתפרסם פעם נוספת, יש שינויים. בדרך כלל לא שינויי סגנון או עריכה אסטתית, אלא משפטים שמשנים את המשמעות לגמרי. למשל – בסיפור שלו על ליל הסדר, סוף הסיפור מופיע בשתי גרסאות: באחת – שמש בית המדרש נושא את האלמנה לאשה, והסיפור נגמר באושר ואושר. (טוב, אולי גם עושר מצד האלמנה). אבל בגרסא אחרת – הם רצו להתחתן, אבל זה לא התממש, כי האלמנה רצתה לעלות לארץ, והשמש לא. ולכן נפרדו – הסיפור שהוביל כמעט לאיחוד – נגדע כי הייתה להם מחלוקת בדבר הצורך העכשווי לעלות ארצה.

אני

אתהה מבין שגם הוא הבין שהוא מפרנס דוקטורנטים, חוקרים, כותבי מאמרים ומה לא, בשל שינויי הגרסאות.

משתתף חדש – קלייטון –

הבן אדם יכול להיות מוות על קידוש השם וגם כעונש על חטאים – הבן אדם בין כה וכה יכול למות רק פעם אחת (בכל גלגול) אז למה לא להעמיס על המוות שלו כמה שיותר דברים טובים.

יוסי –

בסיפור הכל יכול להיות. שאלף כדורים ירו על ג'ימס בונד, אבל הוא ניצל (בזכות נערת בונד הנוכחית שהסיטה את הקליעים בקימורי גופה) אבל כשאתה מספר סיפור עם "מוסר השכל", לא טוב שזה יהיה דו משמעי.והנה, עגנון בגיחוך מתחת לשפם, מביא לנו בסיפור אחד שניים, ואתה צריך לבחור למה התכוון המחבר, למה התכוון המספר, ולמה התכוון שי עגנון. (הוא אגב מן הסתם היה אומר – תשאלו את קורצוויל. קורצוויל זה המפרש. (כשבהזדמנות אחרת נאמר שתמיד קורצוויל היה טועה בפירוש הראשון…))

אני –

אבל, "סיפורי לקח" או "סיפורי מוסר" הצחיקו את עגנון, לפחות לדעתי, עד דמעות. בשל כך הוא כתב בצורה אירונית מובהקת [ לכתוב שיש מישור גלוי ומישור סמוי, חתרני, זה לומר: אירוניה.]

יוסי –

אחרי קריאת המאמר [ ארנה גולן, אב"ח] התרשמתי שהיא מקפידה בפרטים וגם יודעת להוציא מהם מיץ שעל פניו לא נראה שיש. ראה לדוגמא במאמר הנ"ל [ ארנה גולן, אב"ח]. על ההבדלים בין נוסחי הסיפור השונים בסיפור מחשבות הנערה, על הצל הנופל כשהפרש מתקרב. שינוי נוסח במילה אחת נותן משמעות שונה לגמרי, והיא עומדת על זה יפה.

אני

איזה מזל שלא למדתי פלפולי תלמידי חכמים, וקוצו של יו"ד נותרה קצה גרפי בקצה האות יו"ד. מן הסתם אתה מבין את עמדתי ביחס למאמר הספקולטיבי, שמבסס עצמו על הנחה היסטורית בלתי מוכחת בעליל, אלא רק בקירוב [ מה שקוראין בבית המשפט – נסיבתי ] על זמן הסיפר המשוער, ומציאת שתים או שלוש נקודות דמיון בסיפור לכללים שנכתבו בפנקס ליטא כזה או אחר. כדי לבסס "זמן עלילה היסטורי תקף" שלב הראשון, ומכאן לבנות  תמונת חטאים: האחד מחשבה והשני ניצול של מעמד. החטא השלישי הוא מחשבה לכאורה של הכלה. אלה החטאים: הכוונה של אבי הכלה להלביש את חתנו בבגדי משי יקרים בניגוד לפסיקות בפנקס ליטא, דבר שלא בוצע לבסוף, הסמכת החתן לרב על ידי משלוח כסף ובקשת טובת הנאה מסוימת ] מחשבה, הרהור, הורדת העיניים שלכאורה לרגע קט "העדיפה" הכלה את הפריץ. לא בטוח שזה באמת קרה, זו הפרשנות המורכבת של א"ג [ארנה גולן] בניתוח הבדלי גרסות של הסיפור. עליהם מוענשים חתן וכלה באמצעות נבוכדנאצר העכשווי לזמן, ההיסטורי המשוער של הסיפור, הפריץ.

לטעמי, לפחות, זו הגזמה, או "פרשנות יתר" או כמו שכתבתי "קוצו של יוד". ענין "הצל הנופל" – חילופי הגרסאות והתירוץ המגוחך לחילופי הגרסאות.. אבל אפילו עפ"י התירוץ שלה [ של ארנה גולן ] "כבר נכתב פעם", ברור שהמחבר [ לא המספר ] הרהר בינו לבינו והחליט שככל הנראה גם הוא הגזים בהענשת הנערה על מחשבה בלבד.

התמונה העולה מהסיפור עפ"י פרשנותה של גולן מזעזעת במיוחד – גם כך האל היהודי לא בדיוק רך, נעים אבל בסיפור שהיא כתבה, הוא מעניש באלימות ובמוות גם על המחשבה.. לידו ה"אח הגדול" אפס. התפיסה הדתית לא שופטת מחשבות [כי רק אלוהים יכול ] אלא מעשים, ולפחות לפי הבנתי אלוהים העניש את בני ישראל רק על מעשיהם, לא על מחשבותיהם. [ מעשה = דיבור!].ועל מה עונש המוות? מחשבה על בגד, כתב מינוי לבעל המאה ובלבול בשכלה של כלה?? [ כיוון שהוצפתי השבוע בפרשת קרח ועדתו, אני דווקא משווה את עצמת האלימות האלוהית שם לבין האלימות דרך הפריץ של אלוהים ]. לא פלא שהיא [ א"ג*] נזקקה אח"כ לבלבל את המוח על "הסופר ש"י עגנון", כשאין לה מושג בסיסי מה הוא חושב,  המסקנות מהפרשנות שלה מעלות תמונת עולם דתית קיצונית וממש מסוכנת. בשלב מסוים חשבתי שאולי היא רואה בסיפור מעין מקבילה לבת יפתח, אבל האפשרויות של אינטרפרטציה חדשה, חדשנית שלא נכתבה כמותה, בסגנון הלימוד התלמודי… אני מסכם מבחינתי: הסיפור אירוני, בכך אף היא מודה, יש יסוד גלוי ויש יסוד חתרני [ מה שהיא מכנה "מספר" ו- "מחבר" ]. האירוניה מונעת הסקת כל מסקנה חד משמעית, כלומר אם אהיה נדיב מאוד- הסיפור  הוא סיפור של קידוש השם, שעפ"י פתיחת תשובתה – התרסה כנגד האל בשני מובנים: קידוש השם של הזוג שפגישתם במותם מתריס כנגד אלימות העולם והיעדר השגחה אלוהית, וההתרסה השניה היא כנגד האלימות האלוהית – השגחה פרטית מוגזמת.

יוסי –

ואו, טחנת אותה עד דק.. המאמר [ של א"ג "מחולת המוות" של ש"י עגנון ] מבסס עצמו על הנחת עובדות היסטוריות שונות במועדים שונים (גזירות ועד הרבנים). אני לא בקיא באיזה גזירות גזרו באיזו שנה, אבל חזקה עלי שאם הכותבת ציינה מה היה מתי, יש לה על מה לסמוך, אחרת היו קוטלים אותה אפריורית, ר"ל עוד לפני שהיו נכנסים לדון בעצם הטענות. הפרשנות שלה מעלה אל קנא ונוקם באופן המחמיר ביותר. נכון גם לי זה היה קשה מאוד. אבל קשה זה לא אומר שלא אפשרי שזה מה שעגנון רצה להביא – העמדת חטא העובר על גזירת ראשי הקהילה – לחטא שדינו מוות, בעיקר בעידן בו פוגרומים היו מעשי יום יום. חילופי גרסאות – לענ"ד [ לעניות דעתי ] דווקא כאן בהחלט יש מקום לומר שכל שינוי בניסוח, כמעט מחייב שינוי בטענה אותה טוען המספר. אחרת לא היה מתקן רק קצת סגנון. מסכים שהיומרנות לקבוע מה דעת עגנון בנושא היא יומרנות, אבל לא עניין מופרך, כשמחפשים משמעות וטעמים למה שכתב. 

אני –

ידוע לך על מישהו שטרח להגיב למאמר הזה?

הסְבָרָה מושתתת על ציטוטים רבים, וקירובי ענין  והיא אפשרית, אבל לדעתי היא תוספת אישית של חקרני עגנון, ולא חוקרי עגנון*.אני בטוח ששמת לב למעבר שלה מציטוטי המקרא שמציגים דמות מסוימת מאוד, שגילומה, לדעתה, הוא הפריץ. לא בכדי כתבתי ולא בטעות "נבוכדנאצר", ולא בכדי נזדקקה החוקרת לציטוטין מובהקים מירמיהו. בשלב הזה של הקריאה כבר חשבתי שאני קורא עוד אלגוריה, והכלה היא עם ישראל והחתן הוא המשיח. לטעמי ארנה גולן כתבה אינטרפרטציה יפה ובה היא נכתב סיפור חדש לגמרי. בגישות פרשנויות ליברליות [ כל מה שהקורא מבין, מרגיש, חושב = אמת ] ופוסטמודרניסטיות מאוד, זו בהחלט פרשנות לגיטימית. אלא מאי, שהיא כתבה אותה בשלהי המודרניזם, ולא בטוח כלל שהמושג "פוסטמודרניזם" היה מוכר לה, ר"ל, הטכניקה והאסטרטגיה של כתיבה ריזומית [ לא הירארכית אלא באמצעות צירוף ענינים זה לזה ללא חיפוש ה"אמת" הוודאית].

לגבי מעמד הסופר ויצירתו – ההיסוס בו כתבה על עגנון הסופר [אם כי הקדישה לכך נפח די גדול במאמר] נבע מכך שהיא חלקה על דעת האידיאולוגיה הפרשנית של החוג לספרות בירושלים באותה תקופה – ניו-קריטיצזם ו"ויתור על דמות הסופר הקונקרטי בהליך הפרשנות". היא התייחסה לאדם הקונקרטי, ההיסטורי. שמת לב שהיא נמנעה מאמירה המכילה את המלים "פסיכו/פסיכולוגיה" בדבריה, זו זהירות אקדמית ראויה. ולסופה של תשובה – המאמר שכתבה מרתק, דווקא בגלל המופרכות שלו. ולו רק בשל הכלים בהם השתמשה ליצירת התיאוריה וה"הוכחה" שלה, הטכניקה האינטדסציפלינרית החשובה כלכך בחקר הספרות, והרחבת השיח והדיון. 

יוסי –

אני לא בטוח שיש לי כלים להבין כל שכתבת על הגישות פרשניות. לגבי "עגנון" כסופר או כמספר – העמוד האחרון במאמר מדבר בצורה ברורה ביותר על עגנון האיש והסופר, דמות מובחנת מ"המספר"

אני –

בתיאוריה של הספרות מבחינים בין 3 קולות בעיקר בפרוזה, שם הענין התיאורטי מורכב מאוד, וכתוצאה מכך, היא משפיעה על ביקורת של ספרים שאינם "פרוזה אמנותית" אלא סתם "פרוזה"  : [ אבל לעניננו, הפרוזה האומנותית היא החשובה ]

הסופר – האדם החי שישב וכתב, וחשב, והגה וכו' [ פעמים רבות יש לו צוות שעוזר לו: עורך או עורכים, קורא ראשון, חברים, מומחים שונים, יועצים וכו' ] – אני מתייחס רק לטקסט אמנותי. [ספרי מתח/משטרה וכו' נעזרים רבות באנשים מהתחום כדי להפוך את הסיפור לריאליסטי יותר].

מחבר – דמות ביניים בין הסופר לבין המספר. ככל שהמחבר קרוב לסופר, כך הטקסט יהיה יותר ביוגרפי, עד האוטוביוגרפיה, וככל שהמחבר מתרחק מהסופר כנראה נקרא סיפור שמפריד בין הריאלי לבין הבדיוני [ המחבר ]. נוטים לייחס למחבר את ענין העמדה ביחס ל.. , גישות אידיאולוגיות, פוליטיות וכו' שאפשר להסיק מהסיפור/הרומאן. כפי שראית במאמר של ארנה גולן, היא הפרידה באופן נוקשה מאוד בין המחבר לבין המספר, ולבסוף נסתה לאזן את שתי הדמויות באמצעות חיטוט בעגנון הביוגרפי, האדם שעמד וכתב.

המספר – הקול שמספר את הסיפור. לפעמים אין דמות מאחורי הקול, ואנחנו קוראים לו "מספר כל יודע", לפעמים יש לו דמות [ ואם זה מספר בגוף שלישי, כזה שלרגע לא אומר אני ] ברור שהמחבר [ראה הסבר קודם ] טורח שנדע מיהו, מהי עמדתו וכו' ישנו מספר בגוף ראשון, זה שמספר על עצמו. לפעמים הוא רק עד [ ואז הגיבור הוא דמות אחרת, מה שמייצר מערכת אירונית מורכבת בתוך הסיפור ], כזה שרואה ומדווח, יש שהוא הגיבור, הסיפור הוא עליו. לגבי מספר בגוף ראשון עולה תמיד שאלת המהימנות [ ודוק, אצל גולן העיסוק המופרז ברשימות של קהילה מטרתו הפיכת המספר למהימן כמה שאפשר יותר, על מנת לבסס אירוניה במתח בין שני המישורים של הסיפור – מישור גלוי – קידוש השם [המספר ] מישור סמוי – עונש על חטא הגאווה/היבריס [המחבר] ולא אירוניה הנובעת ממהימנות או חוסר מהימנות של המספר. בוודאי שהסופר לעולם אינו מספר. גם בסיטואציית ההיגוד [ סיפור בעל פה, סיפור מוקרא, קריאת סיפור בכיתה ] הכי אינטימית- הורה וצאצאו/תו, המספר – האם או האב – אינו המספר של הסיפור.

דבר אחרון – גישות מודרניסטיות בחקר הספרות נוטות מאוד לעמדה שיש לחקור ולחפש את התשתית [ אינפרה-טקסטורה] של כל יצירה, כי היא האמת. [ לא רוצה להכנס לסוגיות המקור הפילוסופי, אבל אפלטון ותפיסת האידיאה שלו הן תשתית מובהקת לחקר האמת הפנימית והסופית] בטח אתה זוכר את התיאוריה של חומסקי על הדקדוק הגנרטיבי ועל תבנית היסוד ממנה השפה נוצרת – is generated כל הזמן וללא הרף.. מכאן גם בספרות התחילו לחפש מבני על ומבני עומק [ לאחרונה קראתי ספרון שכתב בנימין הרושבסקי – ריתמוס הָרחבוּת אצל אצ"ג, ושם הוא מנכיח בצורה הבולטת ביותר את אופיה של הקריאה הסטרוקטורליסטית [ מודרניסטית, אופיינית למחצית השנייה של המאה ה- 20 ] בשירה. משקל דו קומתי, מבני עומק תימאטיים וכו' בדרך כלל, הגישה הזו בנויה על שרטוט של מבני על ומבני עומק.

הפוסטמודרניזם בכלל לא מאמין שיש מצב כזה של מבנה על ומבנה עומק, הפוסטמודרניזם משטיח את המציאות לגמרי כשהוא מבטל את ערך האמת ששפה מסוגלת לבטא. הלשון שהיא כל כולה רק סימנים ולא כלום, והאדם מעניק לצלילים התבניתיים האלה משמעות שלא משקפת דבר במציאות. לכן, אם אין כלי מתקף אמת על מנת לבסס דבר מה שיטת הקריאה והכתיבה הפוסטמודרניסטית תצרף צירופים ובאמצעות סמיכות ה"דברים" זה לזה תעלה "אמת" כלשהי. אם ארנה גולן לא היתה מנסה באמצעות הענין ההיסטורי והצגת מקור היסטורי ראשוני לשקף עמדת עומק [ אמת!], אלא רק היתה מציבה כאפשרות את הענין ההיסטורי ברצף של הדיון בסיפור, זו היתה כתיבה פוסטמודרניסטית מובהקת.

___________________________

זכות הלילה הראשון (צרפתיתdroit du seigneur, זכות הסניור; לטיניתius primae noctis, חוק הלילה הראשון)[1] הייתה זכות הראשונים המיתולוגית של הסניור הפיאודלי לשכב עם בתולות מבין הצמיתות לפני ליל כלולותיהן, או זכותם של שליטים אחרים בתקופות שונות.

א"ג – ארנה גולן, כותבת המאמר

חקרני עגנון – אותם, שעיקר עיסוקם חיטוט בכתבי עגנון, מציאת כל מיני דברים ביזאטריים, נדירים כאלה שלא נשמעו עד היום. עיסוק האופייני מאוד לתלמידי ישיבות, שאבדו לעד את המבט הכללי והאפי והפנורמי לטובת עיסוק בפרטים קטנים, שלא בטוחה חשיבותם.

מאמר התוקף את מאמרה של גולן, בדרך חריפה משלי – משה י. הרצל – "עוד על מחול המוות" דרכו של הרצל היא מעקב אחרי כל הפסוקים השונים, הקשרם, פשפוש בציטוטיה מדברי עגנון. כתבתי ליוסי שאינני פלפלן ואינני עוסק בקוצו של יו"ד. הרצל מראה הלכה למעשה תיאוריה פלפנית-ישיבתית-תלמודיסטית ושברונהּ המלא.

ולטר בנימין, ביקורת ומראית עין

הקליקו על תמונת הספר

סוף סוף התחלתי לקרוא את תרגום רשימותיו של ולטר בנימין "בקורת ומראית עין". [2015], מבחר כתבים, הוצ' רסלינג, תרגום טלי קונס, עריכה, מבואות והערות פרופ' גלילי שחרברשימה "המלנכוליה של השמאל" כותב בנימין על ספר השירה החדש של אריך קסטנר כך: [ אני מצטט משפטים מתוך הרשימה כדי להדגיש, יהודה ויזן לא המציא את סגנון הביקורת הנשכני שלו ]:במשורר הזה אינו שבע רצון, הוא אפילו מדוכדך. אבל דכדוכו מקורו בשגרה. כי שגרתיות משמעה הקרבת הייחודיות שלך, הויתור על המתת שניתנה לך – היכולת להיגעל". [עמ' 77], "קסטנר, שכישרונו גדול,בקי להפליא בכל רזיה [רדיקליות שמאלנית שאינה עומדת "משמאל לאף צד" אב"ח]. בראש ובראשונה, לפני הכל באה כאן לידי ביטוי עמדה הניכרת כבר בשמותיהם של רבים משיריו.. "אלגיה עם ביצה", "מזמור מזוקק כימית לחג המולד", "התאבדות בבריכה המשפחתית", "גורלו של כושי מסוגנן".. מדוע עיקומי האיברים הללו?" [78] "שיריו של קסטנר נועדו לאנשים אמידים, אותן בובות כבדות-תנועה ועצובות שדורכות על גוויות בדרכן…. במעשיהם העיוורים הם בגדר איחוד של הטנק והפשפש שבאדם. שירים אלה רוחשיפ אנשים ממין זה " [80] " אין ספק שהמייתם של השירים האלה מקורה בעיקר בנפיחוּת [ניקוד במקור] ולא דווקא בחתרנות. עצירות ותוגה דרו בכפיפה אחת מאז ומעולם" [80-81]אני רוצה להוסיף, שישנן עוד רשימות בהן הישירות הקטלנית, כמו גם האירוניה אכזריות מאוד. בהחלט מורה טוב לביקורת "ללא מורא וללא משום פנים".#ביקורת_מעודדת_קריאהLikeComment

Share

תחרות הסיפור הקצר – הארץ

במוסף ליל הסדר השנה, התפרסמו הסיפורים הקצרים בתחרות "הסיפור הקצר" של עיתון הארץ. למי שלא שמע/מכיר זו תחרות רבת שנים, שבה התגלו כמה וכמה כשרונות מעולים בכתיבה ועשו לעצמם שם.

השנה זכה במקום הראשון הסיפור – רק תגידי שתי מלים מאת ליאת רוזן פליישר

וכך כתבתי עליו:

קראתי את הסיפור בהתלהבות רבה. בניגוד לשניים האחרים, הוא לא ויתר על "המלודרמה" בקונפליקט הדרמטי או העלילתי בסיפור. אפילו הסיום שיש בו מעין "הפי-אנד" [ לא מובהק, כי המספרת לא מעדכנת אותנו אם חלומה התממש ] מתחבר לאלפי "סאגות" בכפית שקראנו. אבל כל מרכיבי הסיפור, השפה בה הוא מסופר, עיצוב הדמויות, הדיבור והשתיקה והפתרון לשתיקה, פיזור האקספוזיציה החכם, כל אלה הופכים את הסיפור לטוב מאוד. היעדר הניסיוניות [ אקספרימנטליזם ] המעיקה, היעדר המודעות העצמית המעצבנת של סופרים רבים הופכת את הסיפור לפנינה. בקיצור לסיפור טוב מאוד, מאלה היונקים ישירות מהמיתוס והמוזה שירדה על כותבת הסיפור. – שאפו

במקום השני זכה הסיפור – תרגיל הקרקע של עוזרת הבית מאת חגית ברונובסקי –

כך כתבתי עליו:

עכשיו טרחתי לקרוא את הסיפור. הבחירה באסתטיקה של "כתבת עתון" , משהו בסגנון "הניו-ז'ורנליזם" לא מצליחה לתת לסיפור איזה עומק ייחודי. האקספוזיציה המוגזמת באורכה, לטעמי לפחות, לא מוצדקת מהתפתחות הסיפור, כי ההקבלה הניגודית בין הדמות הראשית ורפיונה לבין המתעמלת לשעבר שחיה בשדרות [ ממש כמו זוהרה אלפסיה של ארז ביטון, באשקלון ] וה"שיא" בסוף, לי על כל פנים אינם יותר מכתבה בעיתון סוף שבוע. אם בכלל מותר לי לתת עצה לכותבת-לסופרת, עברי לכתוב בגוף שלישי, זה תמיד עוזר, וחשוב לצאת לפעמים מ"עודף השכל" ושאיפה ל"שלמות" צורנית, זה הרי לא התעמלות רוסית, זה סיפור קצר.

את הסיפור השלישי לא טרחתי לקרוא. האמת, העימוד שלו במוסף הניירי, האותיות הקטנות קצת מחסלים את הרצון הכן לקרוא. אם פתיחת הסיפור לא ממש "תופסת" אותי בגרון, אין סיכוי שאקרא. דווקא ספרים המכילים סיפורים קצרים לא מחוייבים באותה "תפיסה" בגרון.

יונתן שגיב – הצעקה האחרונה

הפעם המלצה חמה על ספרו השלישי של יונתן שגיב "הצעקה האחרונה", שנודע לי על פרסומו בזכותו של שי רודין, מ'הארץ' [ כמובן ]בפתיח לקריאה/סקירה/ביקורת שלו נכתב:הבלש של יונתן שגיב הוא האוחצ'ה הגדולה מן החלומות"בספר השלישי בסדרת המתח של יונתן שגיב יוצא הבלש עודד חפר, המכונה "החופרת", לפענח את תעלומות הרצח של טרנסג'נדרית ונער קווירי משולי החברה. שגיב – שמוכיח בו בקיאות ספרותית לצד כישרון כתיבה נדיר ויכולת לשלב רגישות, מתח והומור – עתיד להשאיר חותם על הספרות הישראלית"https://katzr.net/76dd53

עודד חפר למי שטרם פגשה אותו עד היום, הוא בלש, הומו-נשי, שהיה תחקירן באיזה ערוץ ופוטר. בספר הראשון זה היה הגימיק שמכר ספרים, בספר השני הגימיק הזה החזיק מעמד. בספר השלישי, לדעתי, מתחיל הגימיק הזה למצות את עצמו. דמות "חריגה" או "מעניינת" שהיא בלש הומו, שמדבר בלשון נקבה, כמו אוחצ'ה [ גבר הומו שמתנהג בנשיות מוגזמת ומדבר עם איזה אנפוף ומריחת מלים לכאורה נשית-מתנשאת, וכמובן מדבר על עצמו ואל הזכרים האחרים בלשון נקבה ], וכך בספר השלישי מבחינת הדמות "אין חדש" ממש. שגיב מנסה להעמיק את דמות הבלש שלו, הוא מפגיש אותנו עם הוריו, עם אחיו. אנחנו נמצאים בסצינה משפחתית שאמורה להרוס אותנו מצחוק [ אני לא צחקתי] באחד משלבי הסיפור. לתת לו נפח. אבל הוא נופל לפחים שבספרים הקודמים אולי היו משעשעים ועכשיו, אעפעס מגוחכים. או כמו שחפר אומר אל עצמו – תגדלי חופרת!

לגבי הסיפור עצמו והחידה-עלילה ואולי גם ביקורת חברתית שעולה מהסיפור עצמו [ ויש בו ביקורת חברתית ]. מי שקורא יכול לחשוב שלפנינו מעין "רומן מפתח" :

1.היחצ"ן של המדינה. הקווים והדמיון בולטים לגמרי. אני מניח ששמו ניתן כאיזו מחווה לדמות תלאביבית ידועה בתחום התרבות.

2.תרבות הצעירים, או הדמות של הנערה במצוקה מקבילה לכמה דמויות עכשוויות של כוכבות-זמר נערות וספקולציות אודותיהן.

3. אם הנערה מרמזת אל כמה דמויות מעיתוני הרכילות

שני קורבנות יש בבלש הזה – הטרנסג'נדרית והקוויר – כמעט ולרגע חשבתי, שכמו בסרטי המוסר האמריקאים בהם אשה משוחררת משלמת בעונש קשה על "עזות המצח" שלה – כך גם בסיפור כאן, השוליים שמעיזים להכנס לתוך המרכז ההטרונורמטיבי הסובל בהתיפיפות עצמית את הבורגנות ההומוסקסואלית ומכיל אותה נענשים בעונש הקשה מכולם.

הפתרון לחידה-לתעלומה ל- מי הרוצח מקביל לתחבולה הנושנה אך היעילה להפליא – המשרת עשה זאת! – הוא בהחלט מפתיע, כולל הרציונל "הפרוורטי" מאחוריו.

נראה לי שהענין החברתי , והוא חשוב מאוד למחבר, לא רק בספר הזה , מתמקד בעיקר בשקופים של החברה הישראלית – עובדים זרים, זונות מזדקנות, טרנסג'נדריות – המעומתים עם הכוחות הכלכליים בעלי העוצמה שלא תאומן. בשל העובדה שהגיבור-הבלש עסוק כלכך בעצמו, אין בו, לדעתי לפחות, יכולת לתת ביטוי ריאליסטי כפי שהיה נהוג בספרות הריאליסטית באמצע המאה העשרים שעסקה בחלשים, בדחויים [ ראה קנז כדוגמת מופת ]. בכך לא טענתי שאין לשגיב המיומנויות הנדרשות לכתיבה כזו, הטענה שלי, שעיצוב דמות הגיבור כופה כתיבה מסוג מסויים מאוד, וחבל.בטח שאני ממליץ לקרוא. בורחנות יש באופן חלקי. מציצנות יש המון, הומור ובדיחות בוודאי, הפתעה מענגת בסוף בטח ובטח.האם שגיב כמאמר הפתיחה המתלהבת לסקירה על ספרות ישאיר חותם על הספרות העברית – ימים עוד יגידו.

אווזים, רשמי מסע בשבדיה, עלית קרפ

Image may contain: text

אווזים – רשמי מסע בשוודיה, עלית קרפ

הפגישה שלי עם הספר הזה מוזרה מאד. ראשיתה באתר "מעבורת" שם מובאים סיפורים קצרים מכל העולם בעברית – ישנו כמובן פרויקט מקביל באנגלית – בו חיפשתי סיפור לקרוא לתלמידיי בכיתה מסוימת. מצאתי "יאללה בית"ר". במהלך הקריאה בקול התברר שישנה בעיית מעבר מעמוד לעמוד, איכשהו ככל הנראה נמחקו שורה או שתיים. פניתי לעלית, וקניתי את הפר היפהפה הזה.

קראתי אותו לפני הקריאה של אבשלום חלוץ – "

"אווזים": "בספרה המרתק עלית קרפ משתמשת בשוודיה כבמראה שבורהhttps://katzr.net/b0a21f

במרכז ספר הביכורים של עלית קרפ עומד מסעה של המחברת בין ישראל לשוודיה, המורכב ממספר רב של תנועות ממשיות ודמיוניות. העלילות האקסצנטריות והכתיבה הפיוטית מלכדים את סיפוריה לאגדה מודרנית ייחודית ונועזת למבוגרים"

"אני מעונין להתיחס רק לארבעת הסיפורים הפותחים את הספר הקטן, עם האיור המעט גרוטסקי, או שמא סוריאליסטי-משהו על הכריכה. הסיבה לכך, שבארבעת סיפורים הללו, קראתי סיפורים ממש. הם מתפתחים כמו בסיפור סוריאליסטי שעלילתו מתרחבת מעיוות קטנטן במציאות לשינוי רחב של המציאות. הם גם בנויים כארמז [אינטרטקסטואליות] ברור לגמרי לנילס הולגרסן של סלמה לגרלף, האשה הראשונה שקיבלה פרס נובל לספרות, חיתה עם אשה, ביקרה בירושלים ואף כתבה ספר על קבוצה שהגרה אליה מדלרנה [ שמוזכרת כמובן בספר של עלית קרפ].

כל הרכיבים הללו חיים בסיפורים הקצרים. למעט הסיפור השני "יקוב" שבו נילס אינו מופיע, הוא מופיע בשאר שלושת הסיפורים.

בראשון , יאללה בית"ר, כמאהב [ אמיתי? שקוף? חלק מחלום סוריאליסטי תחת השפעת האפידורל בזמן לידה ] שגם הגישה כ"מטעם" לכלבי היים אך גם הצילהּ על אף שחלקים ממנו נאכלו אף הם והוא הפך שקוף לגמרי, ורק אז באה בתה לעולם, ואיילת הצפון נסוגה לעולם האגדות. .

בסיפור השלישי, נעליים, הוא נקרא נילס אולגרסון או אנדרשון, והסיפור על הסתבכותו בשל התרגשות יתר מרגלי אישה, ונעלים אדומות-ירוקות. היסוד הפטישיסטי בסיפור חזק, אבל לי הוא הזכיר את שירו של זך: שיר ערב, בעיקר את הטורים הבאים –

והייתי הולך ומסתבך

והייתי הולך ומסתבך

מסתבך והולך

מסתבך והולך

\למרות האופי הפיקרסקי-משהו של הסיפור הקצר הזה, הוא נגמר ב"סוף טוב" בלתי הגיוני כלכך [ בבקר הוא מוצא את האשה בחנות? ]לכאורה, הטעות תוקנה, הנעלים הוחלפו, אבל דבר מכל האנרגיה האדירה שהוציא נילס ערב קודם לא בא על פתרונו. לי הסיפור גם הזכיר מעשיות חיזור ואהבה, בהן הנער הקטן [ תמיד השלישי ] או הנערה/הנסיכה עוברים את כל העולם בחיפוש אחר בן הזוג, וחוזרים שלמים אל נקודת המוצא. הסיפור שלנו חותר תחת נרטיב זה, בחוצפה א-לה-קאמי. אין עבר, אין עתיד יש רק כאן ועכשיו.

הסיפור הרביעי, פרינסס לנסיכה, כבר בשמו "מבלבל" את הקורא, שהרי פרינסס היא נסיכה, אז הוא נסיכה לנסיכה? הסיפור הזה, כמו קודמו, הוא דרמה קטנה מאוד, לא הרת גורל כלל. סיפור על נילס הולגרסון, לכאורה, כי הוא הקשר האינטרטקסטואלי, או הענף עליו נטווה הסיפור. הסיפור משקף את הצורך הכלכך עמוק של בני אדם לגעת בגדול מהם, בשגב. היפה בסיפור יותר מהעלילה שבו הוא טכניקת הפירוט הריאליסטית, עד לפרטי הפרטים של פעולת האפייה, התכנון שלה. [ פרינסס זו עוגה שמיועדת כמתנת נישואים לנסיכה השבדית, אותה מצאו ביער בזמן שיא בפעילותם המינית והחזירו ל..? שמריה אשתו מכינה ויחד עם נילס, עכשיו כשהם לא מקיימים יחסי מין יותר ברצונם לתת לה בזמן תהלוכת הכלולות] או קנית הכרטיס לרכבת, או תיאור ההמתנה למסע הכלולות וכו' הסיפור הזה, לדעתי, כלכך מצחיק, ביזארי ובאמת סוריאליסטי שאני נוטה דווקא להאמין שהוא "קרה במציאות" איך ששואלים תלמידיי כשהם קוראים סיפור ריאליסטי.

כאן ברצוני לסיים. עם יקוב יש לי יחסים מיוחדים מאוד, ואין בלבי לכתוב על שאר שני חלקי הספר.הוא מומלץ מאוד מאוד.LikeComment

Share

יוסי אלפי – שירים מסרטן הערמונית

יוסי אלפי – פואמה ביוגרפית – אפית, שירים מסרטן הערמונית

גליון אחרון של בטאון אגוד כלל סופרי ישראל, גג, מס' 49, מכיל פואמה ארוכה , מעמ' 60 ועד עמ' 68 שכתב יוסי אלפי, ושמה: שירים מסרטן הערמונית.

הפואמה מכילה כעשרה פרקים המופיעים ברצף כרונולוגי מובהק, מקבלת ההודעה על הסרטן ועד הניתוח בו הוצאו הגידולים. הפואמה הסיפורית הזו מעוצבת על פי התבנית  הקלאסית של עלילת הטרגדיה, או הקומדיה היוונית, שעיקרה :

אכספוזיציה 

 פריעת סדר העולם

שיא

החזרת הסדר על כנו

אכספוזיציה

הטרגדיה היוונית מציגה עולם מסודר לגמרי שמתפרק עקב איזה חטא קדמון. בפואמה שלנו, האכספוזיציה מציגה פריעת סדר העולם, "ככה סתם". בשני חלקי האכספוזיציה מוצגת הידיעה והתגובות אליה, גם בשם החלקים, התדהמה, הלחץ,  וגם בתכניהם.

הידיעה פותחת ברפרור לשירה הידוע של זלדה, לכל איש יש שם עם שינוי קטנטן, "לכל מחלה יש שם". המשיך החלק הראשון יורד לפרטי ההודעה, להתפרקות מושגים מוכרים ולתחושה שיש צורך עמוק בהגנה, בהתכסות :

אתה מתכסה בזמן
ובעלעלי עלים
ומקים סביבך אוהלים
– – – –
להגנה מהמידע המסוכן

קטע זה מאפיין מרכיב אסתטי מרכזי בשיר והוא השימוש בשפה ככלי מיסטי-מאגי, ובמקרה דנן המצלול והחרוז בשורות המצוטטות. צליל ה- האל"ף, ה-ה"א והעי"ן אשר לא מובחנים בישראלית מודרנית מצטרפים ל-למ"ד ול-מ"ם ויוצרים לחן רקע נעים, אולי אפילו עגול והרמוני, אל מול המידע "המסוכן" שבגללו אתה "מתכסה", שוב הסמ"ך הדרמטית והשורקת ממסגרת את הצורך בהגנה, שבפני עצמה מפונטזת לגמרי.
מרכיב נוסף המבטא את התערערות העולם, הוא שילוב ה"מקובל" בכתיבה "פואטית" לבין השפה הרפואית, הקלינית:

לא שבע אלא שש
ובשש אפשר למשש
וממששים אותך
בפי הטבעת

המצלול החריף של השי"ן, שימו לב כמה פעמים חוזר ביחידה תמטית-מילולית העיצור שי"ן. האם הוא מרמז לשקט, לשריקה, האם זו אונומטופיאה של נשיפת האוויר מהפה בעת הבדיקה עצמה? על כל פנים, כאן עולה היסוד הבא בפואמה, הקול השני והחתרני בפואמה, ההומור הקודר, הגרוטסקה המושכת-דוחה בעת ובעונה אחת: בפי הטבעת. זו הנמכה קומית מוכרת היטב, הפתעה קטנה שמעוררת צחוק וגיחוך, אבל רגע אחרי הצחקוק עולה התמונה עצמה של הבדיקה.
 האכספוזיציה מעבירה אותנו ל- לחץ. בלחץ הכל משטח לגמרי, הכל הופך ל- אותו הדבר, וכל השאלות הגדולות והקטנות חד הן:

"הכל מעורב בצלחת שטוחה"

אכן, הגדרה מדויקת למצב הקיומי של חולה הסרטן, או לפחות לשלב בו העולם משתנה בבת אחת מ-בריא לחולה ב"סרטן אלים" אם נזכר בסיום הפרק הראשון, "אתה בחוג הסרטן, אחי" והמשמעויות הנלוות לאמירה זו, הן התרבותיות:  קו רוחב גיאוגרפי צפוני, שמעבר לו אין זריחת שמש – מוות, אין חיים, קור, קפיאה, או ספרו של סולזניצין "אגף הסרטן" המתאר את מוראות הגיהנום בגולאג הקומוניסטי, והן הדבורות בישראלית בת ימינו, "אכלת אותה; איזה מסכן אתה; חרדה סביבתית"1  ברור לנו שחוקי העולם השתנו לחוקי "חוג הסרטן".

פריעת הסדר הקיים

הפואמה מקדישה כ- 3 פרקים שהם – הבדיקה מחדש, התיקון, החיים שאני יכול לחיות עם "זה", המעקב

הבדיקה מחדש

אי אפשר שלא לראות את השמות הביורוקרטיים הללו שבאים מהשפה הניהולית, המשרדית או לענייננו מהשפה הקלינית של בית החולים. השפה הניהולית או המשרדית נוטה לראות  מצבים, מושגים ולא את הסובייקט שהוא מהות כל הפעילות האנושית הזו. תהליכי החפצה [ אובייקטיביזציה, ראיפיקציה, ניכור ] האלו הינם גם טכניקה אירונית וטכניקה מעולה להזרה. היות הדובר בשיר עסוק בעצמו ובמחלתו ודיווח על האישי ביותר נתקל בשפה מנכרת, מסדרת ומארגנת.
אחת הדוגמות המעולות לפריעת הסדר הטבעי של – מטפל/מטופל, מערכת יחסים שיש בה על פי הנחות מסוימות חמלה, הבנה או הכלה, בפרק הבדיקה מחדש מתנפץ אל קרקע המציאות המשרדית/הקלינית. הדובר מאמין שיש ביכלתו לשנות את האבחנה, שבעצם אין לו כלום, ומעלה מעין תהיה טיפוסית:

אני שה בעדר
מוקף רועים
————
————
————
כולם טועים

אך כפי שכתבתי, המציאות אכזרית מכל פנטזיה או משאלת לב – "ואני מתבלבל ומאבד את הדרך".

התיקון 

בפרק התיקון, שמחד גיסא הוא "ביורוקרטי" ומנוכר ומאידך גיסא, האם שם פרק זה רומז לתיקון ההערכה או אולי מרמז לתיקון חיי הדובר? אלה מבינינו דוברים ישראלית, יודעים שהמילה "תיקון" עצמה שאובה מהקבלה, מעמדות "ניו-אייג'" פסאודו-יהודיות המדברות על תיקון הנפש ותיקון עצמי. שבכוחם לשנות מצב נוכחי, שלכאורה נובע מ"חטאי עבר".
כמו ב"אגף הסרטן" וכמו ביצירות רבות העוסקות בסמכות האובייקטיבית המצמיתה נפש כל אדם/סוביקט ובטח חולה בסרטן, גם הרופא הוא רק שליח האל, במקרה שלנו המחלה הזו, הסרטן היא הסמכות העליונה, האלוהות, האובייקטיביות במהותה. הרופאה היא שליחת האל/המחלה:

היא ישבה מולי אשה מלאת קשב
והתנגדה למספר שבע שנקבע בבדיקה/ 2
"זה הרבה פחות"
– – – – – –
זה רק 6 ועם זה אתה יכול להמשיך לחיות

התגובה של הדובר היא כמעט טירוף, ובסדרה של משפטים קצרים ומהירים הוא מביא אד-אבסורד את המונחים הקליניים הללו, אבל מבין ש : 

סוג חדש של בועה נפתח לי במוח

כלומר, חוקי חוג הסרטן, בהם המציאות איננה המציאות שלך, אלא נחטפת על ידי אחרים: "זמנים שלא היו בזמני / אולי שמעתי אותם מתוך זמנם של אחרים".
מסתיים לו התיקון באירוניה חריפה, ובחתרנות תחת שם הקטע עצמו, תיקון. שהרי התיקון לא היה לטוב כי אם למוטב.

שוב כדאי לשים לב למבנה האירוני של הפואמה הזו. חלקה הגלוי מלא בביטויי חרדה, פחד, כאב ויסורים, תקוות שווא ותחושה של ניכור מהממסד המטפל/המרפא. חלקה הסמוי האירוני, הקומי המבוסס על חריזה, מצלוליות רבה ושימושים ישירים ובוטים בשפה הופך את הפואמה מרק "סיפור אישי" לסיפור כללי יותר, הוא – המבנה האירוני, חושף את המורכבות של "החוויה" היות חולה סרטן. יש גם להדגיש שהרפרור או הארמזים לספרות של המאה העשרים, במיוחד ספרות האבסורד או הספרות האקזיזטנציאליסטית מוסיף נדבך ורובד עמוק לסיפור האישי, ואולי, וזו הפלגה גדולה בפרשנות, גם פואמה זו עוברת מהאישי-הפרטי אל הכללי-הסמלי או האליגורי.

החיים שאני יכול לחיות עם "זה"

הפרק הזה הוא מלאכת מחשבת בפריעת השפה ובשימוש מבריק בצליליה על מנת להציג סוג של "איבוד שפיות" או לפחות תמיהה על השפיות.
הדובר משתמש באות זי"ן של "זה" ומשתולל אתה:

אני חי עם ה"זה" שמהזז, מנקז, משזז, מחמרז

שורה אחת שמעלה את האות זי"ן לגבהים בלתי רגילים. כמובן הרפרור ל- לא שם זין של בן אמוץ, שם רפי לוין, כידוע עובר לחיות באינטנסיביות את פציעתו, נכותו ואיבוד גבריותו, וזו אופציה סבירה למי שחולה בסרטן. או מאידך, לא שם זין הישראלי, שמשמעותו חוסר אכפתיות, צפצוף על סמכות, פעולה על פי הרגש, וגם זו אופציה סבירה לתגובה. מעבר לחיים הדוניסטיים, של הרגע. מרכיב נוסף בהדגשת מצלול הזי"ן הוא אונומטופיאה של זמזום הזבוב. וזבוב כידוע לנו הוא נציגו של השטן [ בעל זבוב, הסרטן ] או בכוחו לשגע בזמזומו.
למרות הטירוף, תחושת אינהאונים הנובעת מההודעה שהוא יכול לחיות עם "זה" הדובר בשיר בוחר לחיות עם זה,  " אין ספק".

המעקב

חלקו האחרון של חלק "פריעת הסדר" הוא פרק המעקב. נדמה לי שלא ממש צריך להסביר את המשמעות הבלתי נסבלת של המילה מעקב, במאה ה- 21, מאה שקראה את 1984 של אורוול, או מבקרת ושומעת על מצלמות בשדות תעופה, ברחובות ראשיים, בבתי ספר . מאה בה אנשים מנוטרים על פי הטלפון הנייד שלהם או באופן בוטה יותר [ אם מותר לי להתייחס לאקטואליה עכשווית, החלטת הממשלה לנטר חולי קורונה בבידוד באמצעות הנייד שלהם, ולהבטיח שלא יצאו מהבידוד/הסגר ]. התבנית הדו-משמעית של המילה "המעקב" ויידועהּ מוסיף לכפל משמעויותיה ממסגרת את תיור הביקורות האינסופיות בבית החולים. יותר מפעם, בשורות מתארכות מלאות בגיבובים מתואר ריקוד המוות של המגפה/המחלה. העירבוב בין האישי, החי לבין הממסד הרפואי ומתקניו בין השפה הגרוטסקית בה נדרש החולה להכין עצמו לבין התוצאות השונות ודרך עיבודן :

אתה מכניס לעצמך בתחת פומית עם בקבוק וסוחט לך את זה למעיים

אז לבד מהופעת הסמל "זה" [ מילה מטונימית לסרטן, נקייה וסטרילית לגמרי ] השפה איננה מהמשובחות, אבל היותה תעתיק מדוייק של הדיבור הישראלי, של ההוראה הרפואית מצחיק עד דמעות, והגרוטסקה מעניקה מימד אחר לגמרי לתיאור שמטבעו קודר ומאיים.

זהו, אני שוחה במעלה ההסברים, ההוראות, הפרושים, הגישושים והמישושים
אני במעלה פרוסטטה עילית

אם הטור הקודם שציטטתי היה גרוטסקה הרי בשני טורים אלה הגרוטסקה מעוררת פרצי צחוק אבל גם תחושה מעיקה של דחייה, חוסר נחת. בנצלו את הרגישות הגבוהה שלו לצלילי השפה, אנו עדים פעם נוספת למצלול של השי"ן, האם כאן הוא משקף חוסר נחת, אנחת יאוש ואולי הוא משתלב נהדר עם "פרוסטטה", שבה הסרטן. והיסוד ההומוריסטי, ההנמכה הקומית, הקריצה העצמית ולקורא – "פרוסטטה עילית", כמו מחוז חפץ נדל"ני.
הרצון להצחיק, לראות את כל הצרה הזו גם מהבטיה המבדחים, רצון שמופיע לכל השיר באמצעות ההנמכות הקומיות, שימוש בישראלית דבורה, מצלוליות  או רפרור למקורות קומיים-אבסורדיים חיצוניים מקבלת גם ייצוג ממשי, שהרי יוסי גם מצחיק את אחד מהצוות/ אחת, ואז הוא אומר לעצמו:

(הי, אני חי, מצליח להצחיק עדיין ) והרגישים מיד ישמעו במשפט הציני הזה את קול נחרת הצחוק בשל מצלול החי"ת שבו.

השיא 

כמו בכל דרמה/טרגדיה/קומדיה טובה, השיא הוא המקום בו חל השינוי, התפנית. כל חוטי העלילה נטוו ונארגו לקראת הרגע בו יקרה משהו, משהו שיתן להם משמעות, מובן ופשר.בטרגדיה ובכלל בתיאטרון "פעולה"  היא יסוד מוסד, בפואמה אצלנו, פעולה היא גם ההחלטה לפעול לתיקון המצב.שני חלקים מקדיש יוסי לשיא הפואמה. בשני השמות של החלקים בולטת התפיסה התאטרונית והויזואלית שלו כאמן וכיוצר. חדר הלבשה וחדר נ. ידוע לכולנו באנגלית נקרא חדר הניתוח "תיאטרון", והרי לפני שעולים על הבמה צריך להתלבש, להתאפר ולהכנס לדמות.
בניגוד לכ ציפיה באשר היא, השיא בפואמה הזו הוא אחד התיאורים היותר מצחיקים וקומיים של מפגש בין רופא רוסי המביא את תרבותו לכאן ובין חולה ישראלי, רגיש ופחדן בהתקף חרדה. התמונה הקומית הזו מייצרת את הנוגדן הכי חשוב ל "סוחט דמעות" מלודרמה, רומן למשרתות. הקומי משאיר את הפואמה בתחום החשוב ביותר – מבט מורכב ורב מימדי על חולה שחלה בסרטן. הפואמה לא מובילה אותנו, עד עתה, ואם אטרים, גם בסופה למצב של "סוף טוב".
חלקו האחרון של פרק זה הוא שתי פרידות, האחת זמנית – המנתח יוצא להתכונן לתפקידו על במת התיאטרון [חדר ניתוח ] ונפרד מהחולה והשניה פרידה מבת זוגו. אם ישנה מלודרמה בפואמה הגדולה הזו היא נמצאת בשורה הזו:

אני נפרד מרעייתי שותפתי לבדידות

הדובר מברך את עצמו, בישראלית נהדרת, שאף היא הנמכה קומית, שחשובה מאוד לסצינת חדר הניתוח, שבה אגב לא קורה כלום.

"איזה בן זונה בר מזל אני, יש מישהי שמוכנה להיות שותפה לכל החרה הזה", 

והניגוד בין שפת הרחוב לבין השורה הקודמת מאזנת היטב את היסוד המלודרמטי, הלירי, הפואטי שאיני ממין הענין, אבל הוא בוקע למרות המאמץ לכסות עליו.
בחדר הניתוח הכל נגמר. חשוב מאוד לראות את הכניסה לחדר הניתוח, כניסה המתמקדת בגובהו של המרדים "גבוה יותר מהתקרה" ממנה משתמעת נמיכותו של הדובר. הפניה אליו כמו לילד קטן, "תסיט את הישבן" והחרדה כמו של ילד קטן מהזריקה, ואז כלום.

החזרת הסדר הקיים על כנו

שני קטעים קצרצרים מסיימים את הפואמה הזו. שניהם בניגוד לכל טרגדיה ולכל קומדיה לא מאזנים את המציאות מחדש, לא "מרגיעים" את הצופה הבורגני או ה"אחר", כפי שתיאורטיקנים שונים של הטרגדיה מתארים את ההתרה.

מתעורר

אמנם שותפתו לחיים נראית כמו היא עברה את הניתוח, אבל בהבינו שהעולם ממשיך להתקיים, שעבר את הניתוח, ביופסיה, פרוסטטה לא נותר לו אלא לחכות לתוצאות.

התוצאות

אם יהיו בסדר אמות מזקנה מאוחרתאם לא יהיו בסדר לא אמות צעיראלוהים, איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות?
האם חזר הסדר על כנו? הסדר חזר אבל ב"טוויסט" אקזיזטנציאליסטי מובהק, לטעמי כמו שקאמי מסביר את מהות האקזיזטנציאליזם או האבסורד. כל שרשראות ההסברים, הפירושים הקיימים מתאיינים, כלומר התרבות שלנו מתאיינת. הכל חדש ונטול משמעות. עכשיו תורו של האדם לחיות כפי שהוא רוצה. הוא יקבע. ואכן, המסקנות של יוסי מהמסע שעבר מרתקות בהיותן אנושיות, חסרות יהירות. אחרי הכל, מה שהכי חשוב – איך יוצאים מהחיים האלה בלי למות. קאמי קרא לזה, לא להתאבד עת תודעת האבסורד משתלטת עליך, קבל את החיים מחדש. מקסימום תנסה לצאת מהם בלי למות. [ זה יוסי ]

 לסיכום

הגילוי הנאות מחייבני לומר שאני חבר טוב מאוד של יוסי אלפי. הכתיבה שלי איננה אובייקטיבית במובן של "לא מכיר את מושא כתיבתו" או לא מכיר את "מי שכתב".מהכרותי את יצירת יוסי לאורך השנים, כולל הכתיבה המחקרית, הפוליטית, הפרוזה והכתיבה התיעודית החשובה שלו, הפואמה הזו היא ביטוי מכונן בכתיבה השירית שלו. אמנם הוא לא מניח מידיו את החותם שלו – השמיעה הבלתי רגילה, אזן של חרזן, זיהוי המוזיקאליות שבשפה. הוא גם לא מוותר על אהבתו לשפה הציורית, הויזואלית. לשימוש בדימויים או במטאפורות לא רגילות. הבולט הוא שהשפה הפכה אישית וישירה לגמרי. היסודות הקומיים הבולטים ביצירתו ההיגודית [ סיפורי עמים ] גולשים וחודרים לתוך הפואמה ובכך מחברים לעומק את היבטי היצירה השונים שלו לשלם שמצד אחד הוא גרוטסקי ומצד שני אנושי  מאוד. הפואמה מתכתבת עם מיטב הכתיבה המערבית אחרי שתי מלחמות העולם, אבל נאמנה לישראליות ולתרבות הישראלית שאף היא בנויה מניגודים בינאריים כמו: גבוה-נמוך/ מושך-דוחה/ יפה-מכוער.ממליץ מאוד- – – – 
1. מהכרותי האישית עם יוסי, מחלת הסרטן האיומה ומוראותיה אינן זרות לו ולבני משפחתו
2. ההבדל בין 7 לבין 6 מוסבר בשיר הראשון, זה ההבדל בין סרטן אלים לבין סרטן "רגיל", כי שיוסבר להלן

מה לביקורת ספרותית ולהחלטות קריאה

במסגרת "הביקורת" שקובעת אם אקרא –

הפעם מאמר ארוך ומנומק היטב, כולל התנצלויות בסופו של יהודה ויזן, ב'הארץ' ספרים על "משיב הרוח" החוגג 25 שנים לקיומו:אני מצטט את שמצא חן בעיניי , ומצדיק ככל הנראה את הקישור שעשתה פרופ' אליאור בין כתיבת בקורות קשות לבין גסות הרוח ואכיבוש". [ נכון, טרם נרגעותי מהקישור שלא זכה להסבר מספק כנדרש מפרופסורית לפילוסופיה ]:הכותרת היא -"הִתְלאביביותם* אומנותם: כל הפגמים של "משיב הרוח"משוררי כתב העת לשירה יהודית ישראלית, שחגג לאחרונה חצי יובל לקיומו וגיליון חדש, מנסים לשאת חן ולהתקרב למרכז התרבותי החילוני גם במחיר אובדן זהותם"

  • המילה הראשונה היא הפיכת המילה תלאביביות לשם פעולה, כמו "התמזרחות, התאנגליות וכו' [ אב"ח ]

מתוך המאמר – ""ל'משיב הרוח' ישנו, וגם זה לא בטוח, בעיקר תפקיד קהילתי; ההוויה שם היא מתנ"סית מעיקרה. במובנים מסוימים זה מעין 'הליקון' של הציונות הדתית. אנשים נרשמים לסדנאות, עושים להם פסטיבלים, מפרסמים אותם בכתב העת, יש אווירה של מורים ותלמידים וכו'. בקיצור, מדובר בחוג לכל דבר ועניין, בהרבה עסקנות ובבזבוז של כספי ציבור. מבחינה אמנותית אין למשיב הרוח שום חשיבות. אף משורר לא צמח שם. שממה מוחלטת. היית מצפה למשל שתצמח שם שירה לוהבת ותקיפה או שתופיע שם עברית נפלאה. אך בפועל יש לנו שם בעיקר נוסח עמיחי מדולל לעילא, המון סכריניות וחלות שבת, והיאחזות פתטית בשברי פסוקים מן המקורות (כשכל שבר פסוק שכזה רק מדגים עד כמה המלים שמקיפות אותו נחותות) ובהתכתבות מעושה ובעיקר בלתי מתוחכמת עם המקורות."
מסקנה – כיוון שהפסקתי את חברותי ברשימת התפוצה האינטרנטית לפני זמן רב, היה משמח אותי לקרוא ניסוח מהודק ומדוייק של הבעיות המרכזיות. וכמובן לא אטרח יותר לנסות ולקרוא או להשיגו באף דרך.אגב, ויזן מוצא מקבילות בין "משיב הרוח" ל- "ערס פואטיקה" וגם שם אני מסכים אתו מאוד: "בדומה ל"אחרים" אחרים, ובמיוחד בדומה לבני הגל המזרחי ששטף וחלף, גם האחר הדתי מחויב, בהיעדר סגולה פואטית, להזדהות ולהכריז בשירו על אחרותו — כיוון שהשיר עצמו לא יעשה זאת, שהרי אינו באמת מזרחי/יהודי בשורשיו הפואטיים — הווי אומר, לענוד טלאי או להניף שלט ברור וקל לזיהוי המעניק לשירו הכשר של "יצירה יהודית" ובתוך כך את מקומו ה"לגיטימי" בשדה (או בשדות ה"זרים")."
ידידי וחברי אמר לי בשיחה עמוקה שהוא אינו מבין איך ארז ביטון ועדת "יוצאי מרוקו שמלווה אותו" הצליחו להשתלט לגמרי על השיח המזרחי בארץ, ויצרו דימוי מעוות לגמרי של המזרחי הישראלי. אבל ניחא, די גם בדבריו של ויזן.והקישור, כמובן –https://katzr.net/88877e***

פורסם לראשונה בפורום "לא ספרים" בפייסבוק

תגובה על מאמר שכתבה רחל אליאור על יהודה ויזן ו- יצחק לאור:

בשולי דבריה של רחל אליאור שפורסמו ע"י עלית קארפ, כאן בפורום ביום שישי האחרון, על דברי איציק לאור על מנגינותיה של נעמי ושמר וביקורתו של המשורר בשטח אילן ברקוביץ.

נתחיל עם הרשימה של לאור שמעלה על נס את הספר שפרסמו מירון את הירשפלד על שירת אלתרמן, ובסוף הרשימה, בהערה קצרצרה בסוגריים, הוא טוען שלחנה של שמר לשיר "פגישה לאין קץ" הוא וולגרי. אולי כל מנגינותיה וולגריות. אינני מוסיקולוג, ואין בי יכולת לנתח לחן לשיר, כמו שאני מנתח שיר. אבל, הקיטש שבמנגינת "כי סערת עליי" מספיק על מנת לכנותה וולגרית.

לגבי אילן ברקוביץ, אז כן, מה לעשות זה מה שהוא חושב ומרגיש ביחס לשירת גולדברג, וכמובן הזמן המתאים ביותר להערות אלו שכתב הוא הזמן בו חוגגים 50 שנה למותה, והוא מסביר ומנמק היטב מדוע מבחינתו זו אינה שירת הנפש, אלא שירה ספרותית מתיפיפת. אפשר לא להסכים אתו אבל אי אפשר לתקוף אותם כפי שאליאור תקפה ללא נקיבת שמו.[גם שמו של לאור לא מוזכר]* כמובן, שזה שיא הזלזול מבחינתה ככותבת. ואני שואל – מה?? לאור וברקוביץ אינם בני אדם חיים, שכך היא כותבת אודות יצירתם? שהרי נאמר: נאה דורש נאה מקיים!

זו הפעם האחרונה שאני הולך להתעסק בכתיבה הצדקנית והמתחסדת של פרופ' אליאור. מביך אותי לאור הדברים הנוכחיים שנשאתי אליה עיניים כסטודנט צעיר, ויותר מביך אותי שכתיבה שמאלנית, עאלק, אלימה, מזלזלת ופוגענית בדיוק כמו אותם אלימות נגדה יוצאת השמאלנית הכותבת.

זהו, אני סיימתי.

—–

*בשולי השוליים, אינני יכול לחשוב שכאשר הדברים מגיעים ללאור, גברים ונשים רבים מתמלאים בשנאה כיוון שהוא כן/לא תקף מינית, וביהמ"ש אינו מבחינתם הדרך בה נקבעת אשמתו של אדם.