כיצד לקרוא שיר

נסחתי לעצמי את שתי הדרכים הראשיות לקרוא שיר. האחת מורכבת מאוד, איטית וצוברת ידע רב, ואילו השניה מיידית וכל כולה המללת הרגשות, המחשבות, הזכרונות לכדי שלם טקסטואלי בעל ערך.

דרך הקורא השקול

קורא משכיל, נאמר, הקורא שיר והרוצה להבין או לדעת לעומקו של המבנה האסתטי המורכב שהוא צופה בו, מפנים אותו, מרגיש אותו, יפעל בכמה וכמה דרכים. מראש אני מודיע – זה תיאור שלי, אין לי מושג כמה הוא קרוב למציאות באמת, אם כי אני מכיר כמה וכמה כאלה.

קריאת השיר וסיכום/רישום/הקלטה של כל דבר שעורר, גרם לו השיר
מיהו המשורר? מחקר קפדני, עד כמה שאפשר על האדם/האשה מאחורי השיר
מהי רוח הזמן, התרבות בזמן פרסום השיר או כתיבתו אם יש פער נרחב בין השניים
ההיסטוריה של המקום, המדינה, החברה
מיהן דמויות המפתח התרבותיות בנות הזמן
מיהם המשוררים/ות בני זמנו של הכותב
מיהם המשוררים הנחשבים מהעבר בתקופת המשורר
האם ישנם משוררים או סופרים שתורגמו משפות אחרות
מי הם החוקרים, הפרשנים, אנשי הביקורת, עיתונות השירה בת זמן המשורר
מהי התיאוריה הספרותית השלטת בקריאת שירים, מהי התיאוריה הנוכחית שאני בוחר בה
איך הוא התקבל, אם בכלל, מה כתבו עליו, אם נכתב משהו
האם יש בשיר רפרורים, ארמזים [ מלים בעברית לאינטרטקסטואליות;ביןטקסטים ] ליצירות חיצוניות או יצירות של המשורר/ת עצמו/ה

נכון, הנה התשתית לדוקטורט הבא על המשורר האהוב עלי. מלאכה ארוכה, קשה ואותי אישית משעממת מאוד.

דרך הקורא החפיפניק

קרא את השיר, זכור מה הוא עורר בך – זכרונות, שירים אחרים, יצירות תרבות אחרות, משוררים אחרים
לכל שיר יש מפתח, כך אומרים שלאה גולדברג אמרה – מצא את המפתחות
מה בשיר העיר את תשומת לבך
מבנה השיר – יש/אין בתים, סוגי הבתים; חריזה; משקל אם יש בכלל [פרוזודיה ]
להתחיל לכתוב
ראשית כתוב התיחסות כללית כלשהי
נסה לנמק את קביעותיך על פי השיר
מצא קשר, אם יש, לטוב ולמוטב, בין הצורה החיצונית לתכנים
בטח תעביר ביקורת ותראה מה לא מוצא חן בעיניך או ראוי לשינוי

כמובן שלא אביא דוגמות משלי, אבל המתעניין בסגנון הקריאה הקודם, שיקרא את כתבי דן מירון,

אמהות מייסדות, אחיות חורגות : על ראשי ת שירת הנשים העברית

הפרידה מן האני העני : מהלך בהתפתחות שירתו המוקדמת של חיים נחמן ביאליק 1891־1901 / דן מירון ; בלוית שמונה תחריטים מאת משה גרשוני. — תל-אביב : האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ו 1986.

מאידך אשמח להציג קריאה חפיפניקית שלי, למה לא?!

אבי/יהודה עמיחי

זכר אבי עטוף בנייר לבן
כפרוסות ליום עבודה.

כקוסם המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,
הוציא מתוך גופו הקטן-אהבה.

נהרות ידיו
נשפכו לתוך מעשיו הטובים.

השיר נכתב על ידי יהודה עמיחי ובו הוא נושא קינה/מספד על אביו, כשהוא חורג באופן בולט ממסורות רבות שנים של קינות והספדים.

הוא בוחר בשיר קצר מאוד, בן 6 שורות, המחולקות לשלושה בתים, כל אחד בן שני טורים. על אף השימוש במטאפורה, השפה בה כתובה המטאפורה יומיומית ולכן מובנית כל דובר עברית, גם מהגר אל השפה.

הבית הראשון מציג את היות אב מזון חיוני לקיומו היומיומי של הדובר. הדימוי רק מדגיש את חיוניות זכר האב, את ה"גשמיות" של הזֶכֶר, שזו מילה מופשטת לגמרי. העיטוף בניר לבן מזכיר כמובן תכריכים, אלא שבניגוד לתכריכים העוטפים את המת בדרכו האחרונה, הניר הלבן הוא ההגנה על הזכר מפני התיבשות, זיהום .

הבית השני, על אף ההגזמה בדימוי "הקוסם", הרי ברור שהאב לא היה איש גבה קומה או גדל גוף, בדיוק ההיפך, ולכן מה רבה ההפתעה על יכלתו לאהוב בכל מימד אפשרי, אין בבית הזה העמדת גדול-קטן, אלא התפעלות מכך שגוף קטן מסוגל לאהבה. [ כאן, למשל הקורא השקדן היה מברר היטב היטב מיהו האב, מהי הביוגרפיה הייחודית שלו, תואם עובדתי וכו' ]

הכי אני אוהב בשיר את הבית האחרון בו היסוד המיתי, יסוד גן עדן [ על אף שהוקף בארבעה נהרות ], החיים האינסופיים של המים מתרגם לידי האב, שכמו נהר עשה מעשים טובים, אם כי, יש להדגיש, נהרות ידיו נשפכו לתוך מעשיו הטובים, ונהרות נשפכים לים, כלומר ידיו לא מפסיקות לשפוך מעשים טובים לים. זו אכן היפרבולה די אופיינית לשירי הספד וקינה, ההופכים את המת לדמות גדולה מהחיים. אלא שבהקשרו של השיר השלם, ההגזמה הזו פשוטה להפליא, מובנת היטב ובעצם לא מרחיקה, על אף האופי המיתי שלה מדמות האדם החי.

ישנה חריזה אקראית לגמרי בשיר – לבן – אהבה [ א-סוננטית ] או מגדלים-טובים שזו חריזה דקדוקית, אבל אלה חיבורים צליליים חזקים המפייטים את השיר לכלל שלם מוזיקלי, נעים לאוזן. בכלל, בולט בשיר המצלול העדין, המנעות מיצירת מצלול/צליל אחד בולט, ואותיות השיניים כ- ז, ס, צ, ש אינן דומיננטיות מספיק, אלא ואולי מזכירות "משיכת אף" [אבל זה מוגזם].

קריאה מומלצת – ביוגרפיה ויקיפדיה

הרצאה באתר מקום לשירה

אתר זכרון – יהודה עמיחי בפייסבוק

אהרן ראובני

אינני זוכר מי הוא שהמליץ על קריאת "אחרית אונו" של ראובני. אבל הורדתי את הנובלה מאתר "פרוייקט בן יהודה" ולא הצטערתי לרגע על שתי שעות קריאתה.

הנובלה בנויה סביב כמה קונפליקטים מרכזיים בראשית המאה העשרים ובהוויה הציונית של אותה תקופה. מקום ההתרחשות היא "המושבה", ארבעים שנים אחרי הקמתה [ זמן היסטורי – רבע ראשון של המאה העשרים, אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי המהפכה הקומוניסטית. בארץ ראשית המאבק על עבודה עברית, הקמת "פאווילות" [כך הן נקראות היום שכונות הפחונים ליד ערים]. תל אביב היא כבר כרך מרכזי, אליו נוסעים כדי להכיר ולדעת "מה חדש". הסיפור מכיל יחסי ותיקים- עולים חדשים, אבות ובנות, הפקרות מינית או חירות מינית, סיפור סנסציוני, מלודרמה, ומסע עצמי.

העלילה עצמה גוללת את תהליך הקליטה או ההדרה של אבי לורה זקל, שכרוך בכאב רב. מחד גיסא האב אהוב, אבל האהבה מפונטזת והמציאות קשה מנשוא [ הוא מנהל רומן עם אשה נשואה העובדת בבית לורה זקל, יש לו בן – אחרית אונו ].

האופי הסנסציוני של הסיפור – מין עם פועל על גג הבית הנבנה, [ מעין "בטרם לייד צ'טרלי" ] התעלמות מוחלטת ממנו כשהפועל עוזב, אהבהבי האב בנעוריו ובחיי נישואיו, הרומן הנסתר עם הפועלת [ "לורד צ'טרלי" ] – התנהגות א-מוסרית שמאפיינת כובשים, בעלי שטחים, בעלי אחוזות. העימות בין האב לבת, הרחקת האב משולחן המשפחה והפתרון לאב ולאהובתו, אם ילדו, אחרית אונו.

הסנסציוניות שבסיפור לא מסתירה את אחד נרטיבים המרכזיים של הציונות בת המאה ה- 19 ומחצית ראשונה של המאה ה- 20. המרד בדור האבות. מרד קיצוני, אכזר. ניתוק מההורים. אלא, שאיננו ממש עוסקים בעליות הסוציאליסטיות אלא בעליה הראשונה, 1880, הקמת המושבות בארץ, שב- 1920 כבר הפכו לאליטה הכלכלית והתרבותית של הישוב בארץ.

בסיפור שלנו המתח הוא בין האב לבין הבת. שניהם, אגב, אנשים מיניים מאוד, ובאקספוזיציה המפוזרת לאורך הנובלה בהחלט ניתן להבין שלורה דעכשיו היא "זונה" בעבר, שזכתה לשדרוג מעמדי והיא שומרת על מעמדה החדש בכל כוחה. אביה מהצד השני הוא גבר יפה תואר שלא היסס לבגוד בבת זוגו, שיש לו ילדים רבים מגויות [ אבל הוא לא מכיר אותם ] ורק לורה נשארה לו, שמוצא ענין רב במשרתת הרומניה והיפה, לא מהסס להתמזמז אתה בצריפהּ בנוכחות בעלה החצי משותק, ואז לחיות אתה בבית בתו.

ענייני הזמן החיצוני למושבה כמעט ולא מוזכרים. יש רמז לתחילת המאבק על עבודה עברית, יש רמיזה דקה על המהפיכה ברוסיה, יש התיחסות לפרעות ביאסי שבעקבותן הגיע האב לישראל, וכן להתישבות עולי העליה השלישית או אולי הרביעית ב"פאוולות" ליד המושבות, והיותם עובדים אצל הגבירים במושבה.

המושבה עצמה היא סטריאוטיפ של "המושבה". אין בה שום דבר קונקרטי, למעט היותה קרובה לתל אביב, ובכך היא כמובן מטונימיה לכל מושבה שהוקמה בשלהי המאה ה- 19. יש לידה פרדסים עתיקים [ נזכרתי בתיאור הפרדס מלא עצי הפרי [גן עדן?] והכושי השומר עליו בספרו של חילו " רצח בבית האדום" והתיאור של הפרדס כמקום של חיות בלתי פוסקת, של יצרים גלויים וחשופים; נזכרתי גם ב"תחרות השחיה" של בנימין תמוז, תחרות בריכת השקייה ]. אין ספק שהפרדס הוא "היער" האירופאי שאינו קיים בישראל. הוא המקבילה ה"טבעית", "האלימה" "חסרת החוקים" ל"תרבות" המגולמת במושבות הארצישראליות. אין זה מקרי שיחיאל לנדא מגיע תמיד לפרדס הישן, לא זה הנשלט על ידי בתו ויש בו "עבודה עברית-יהודית".

צריך לשים אל לב גם אל מקצת הסמליות בשמות הדמויות. בחרתי את ישראל ובנימין. אי אפשר להיות חשוף יותר ונטול "סאב-טקסט" יותר מבחירת השמות הללו. ישראל פת, בן זוגה של רולה, הנאהבת, המשרתת שחולה וגוסס לאטו ואולי הוא מסמל את חדלון דורו, הפועלים [?], והבן של אשתו ושל יחיאל [ הגם זה שם סמבולי?] הנקרא בנימין, האהוב של האב ועל האם, והאם מתה בלידתו. בהיפוך – הגבר המקורנן מת מפאת בוא הילד, החדש.

אז איך לקרוא את הסיפור העסיסי הזה?

אפשר לקוראו כמות שהוא, סיפור משרתות מהסוג שאפיין את חלק מספרות ההשכלה, במאה ה- 19 "התועה בדרכי החיים" של סמילנסקין למשל, בעקבות "מסתרי פאריז" של אז'ן סי או כרכי "היהודי הנודד" של אז'ן סי,ולא לחפש בו משמעויות גדולות ממה שהוא מספר לנו.

אפשר גם לנסות ולקשור לו קשרים פרשניים רבים ומורכבים, וגם זה נעשה כמובן. אני מעדיף את הפרשנות העסיסית, מבלי לערב אידיאולוגיות מורכבות מדיי, שאלות היסטוריות או אחרות.

מומלץ לקריאה –

ויקיפדיה – ביאוגרפיה של אהרן ראובני – כאן יימצאו מאמרים וצילומי קטעים מהעיתון.

מקורו האירוני של שם הסיפור – דברים, כא, יז – "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה."

שניים שהם סוגה אחת, גמישה מאוד

לאחרונה קראתי שני ספרי "רומן רומנטי" או שמא "Chic-lit"/ * – זהירות, יש ספוילרים בפנים

הראשון נקרא – המרכזנית, מאת גרטשן ברג, והשני נקרא – מה המספר שלך, מאת סופי קינסלה

שני הספרים עוסקים בגורלן של נשים. המרכזנית מספר על אשה בשנות הארבעים שלה בארה"ב של שנות החמישים והשני על בחורה צעירה בעשור השני של המאה ה- 21.

למרבה הפלא, אין ממש הבדל, למרות פער השנים ושוני ב"קורות הגיבורה" בין שני הספרים.

ספרהּ של קינסלה כתוב בגוף ראשון, יחיד. ספרהּ של ברג כתוב באמצעות מספרת כל-יודעת. עם זאת שני הרומנים [ ROMANCE] נענים ל"חוקי הז'אנר". אשה צעירה במסלול להכרת "אהבת חייה", שאגב ולצערי גם תגדיר אותה כישות סובייקטיבית. אצל ברג יש שינוי קל, האשה איננה צעירה, היא נשואה ויש לה בת בת 16, המסע שלה הוא לתיקוף מחדש של הבחירה הארוטית והרומנטית שלה.

בשני הספרים יש למכשירי התקשורת תפקיד מרכזי בפיתוח העלילה ודחיפתהּ קדימה לקראת העימות האחרון והרגיעה הבאה בעקבותיו. מה שמכונה בהוליווד: Happy End. שם הרומן של ברג הוא המרכזנית[ The Operator ] ושל קינסלה – בעברית – מה המספר שלך.[ I've got your number ],אגב, זו השאלה שהמרכזנית בשנות החמישים שאלה כל מי שהרים את האפרכסת/השפופרת].

הגיבורה של ברג שומעת סוד איום ונורא, בשל היותה מצותתת קבועה לשיחות טלפון, בהיותה מרכזית של חברת הטלפון. הגיבורה של קינסלה מאבדת את הנייד שלה [יחד עם טבעת האירוסין ] ומוצאת אחד בזבל. שתי הדמויות יוצאות בעקבות כך, כפי שציינתי למסע שישנה את חייהן [ מה המספר שלך?], או יהפוך את עובדות חייהן לאמת בעלת משמעות [המרכזנית].

כמו תמיד בז'אנרים הללו, יש יריבה לגיבורה. אצל ברג זו [ ** ספוילר – אשתו הקודמת של בעלה ] ואצל קינסלה, כמו תמיד בז'אנר, אקסית כלשהי נוכחת או מישהי שמתאמצת להיות בת הזוג של האהוב. כרגיל ישנם מכשולים הנובעים מידיעות מוטעות או מסקנות פזיזות שהגיבורות מגיעות אליהן מחמת אהבתן ותשוקתן לגבר חייהן, אבל כידוע, האהבה תכסה הכל. יחד עם זאת, אצל קינסלה לפופי, הגיבורה, יש ארוס אתו היא עומדת להתחתן בעוד שבועיים מתחילת הרומן, שאף זו מכשלה ידועה.

שני האהובים למרבה הפליאה שחורים, עם לסת "גברית" כמו רט באטלר מעולם לא הזדקן, התחלף. ג'נטלמן דרומי, עתיר שיער שחור, רומנטיקן עד דמעות, ובוודאי לא "מיני סתם" אלא שופע הבטחת מיניות במראהו, בדרך דיבורו. האם בגלל זה וויויאן דלטון [ המרכזנית ] נשארת אתו?

מרכיב דומה נוסף, וממש מרתק מבחינה סוציולוגית הוא היחס אל השפה. אל שגיאות כתיב, דיבור או אצל ברג זה מוקצן ממש, כי שפתהּ של ויויאן היא שפת הז'ורנאלים המתארים את חיי כוכבי הקולנוע, עצות שונות לנשים. ויויאן לא סיימה תיכון, בִִתה לומדת בתיכון, האנגלית שלה משובחת ביותר. גם אצל קינסלה, הכרת השפה כאמצעי לשיפוט מעמדי מגיע באחת הסצינות המצחיקות של משחק "שבץ-נא" בו הגיבורה מנצחת בגלל עזרה ולא בשל ידיעת השפה.

בעוד קינסלה כותבת רומן רומנטי מובהק מחיבה עמוקה לז'אנר הזה, עם אירוניה פנימית, הומור וקבלת המסגרת המחייבת, אפשר בהחלט לראות אצלה נושאים חברתיים המוגנבים דרך הסיפר. מעמדות חברתיים, סגנונות ניהול, ההתמכרות לניידים, דימוי עצמי של נשים מודרניות.

ברג לוקחת את הז'אנר צעד קדימה, בראש ובראשונה בעצם השימוש במספרת כל-יודעת כדי לספר את הסיפור מתודעות שונות. היא נעה בזריזות מתודעה לתודעה וזה מרתק ופותח מנעד רחב יותר להתבוננות בחיים של הגיבורה. יתרה מכך, ברג גם יצרה שתי עלילות מובהקות בסיפור, שכלל לא מתחברות, למעט "שמעתי על..". יש בשתי העלילות טכניקה אירונית מרשימה, כי היא מאיירת את כל אחת מגיבורות העלילות על פי העלילה השנייה. יתרה מכך, אל שתי העלילות מוסיפה ברג גם דמויות נוספות בעלות נפח וחיים, ובכך הופכת את הז'אנר מחד-מימדי, בידורי לסיפור בעל נטייה אם לא עומק אֶפִּי.

אינני יודע אם זה מבין המוסכמות, אבל סיפורים כאלה משמשים גם כאוצר עדויות היסטורי ממדרגה ראשונה, בין היתר בשל היעדר יומרה לומר דברים אפיים וגורליים על העולם או איזה סב-טקסט מורכב וסודי. הסופרות לא תופסות עצמן כ"גדולות הספרות", אלא לדעתי כ"מספרות סיפורים". אבל הסיפור של ברג כן רוצה לומר דברים מעבר לז'אנר. לכן המורכבות העלילתית שלו.

זה סיפור על עצמאות אישית של אשה בשנות החמישים בעיירה קטנה בארה"ב. על הדרך בה נשים קבעו את גורל העיר בה חיו אבל היו נתונות לשליטה בלתי אמצעית של גברים. יש ביקורת חברתית חריפה גם על ספרות "הסודות בארון", מה שמאפיין "אופרות סבון" או את הספר הנפלא שקראתי בצעירותי: פייטון פלייס. לענ"ד הספר דכאן מרפרר ישירות לשערוריתיות של "פייטון פלייס" ולועג לה, בוודאי כשמגלים את הסודות "האיומים".

אני ממליץ מאוד לקרוא, לאלה שחובבים את הז'אנר, לאלה שרוצים בידור לא ויזואלי בטלוויזיה, ולאלה שקצת רוצים לחשוב ולהרהר.

—————————————————————————————————————————

*Chick lit or chick literature is genre fiction, which "consists of heroine-centered narratives that focus on the trials and tribulations of their individual protagonists".^[1] The genre often addresses issues of modern womanhood – from romantic relationships to female friendships to matters in the workplace – in humorous and lighthearted ways.^[2] At its onset, chick lit's protagonists tended to be "single, white, heterosexual, British and American women in their late twenties and early thirties, living in metropolitan areas".^[1] The genre became popular in the late 1990s, with chick lit titles topping bestseller lists and the creation of imprints devoted entirely to chick lit.^[3] Chick lit critics generally agreed that British author Catherine Alliott's The Old Girl Network (1994) was the start of the chick lit genre and the inspiration for Helen Fielding's Bridget Jones's Diary (1996) which was wildly popular and is the "ur-text" of chick lit.^[4]

לא מבקש סליחה

שנה טובה וחתימה טובה. לא מבקש סליחות ברשתות החברתיות.

בהיותי אדם לא מנומס, בעליל, כזה המקיים חשבון נפש באופן תדיר ומבקש סליחה באופן אישי, אני מסרב להכנע לאופנה לבקש סליחה מכולם. בלאו הכי אף אחד לא יטרח להודיע לי אם סלח ועל מה הוא סולח לי, כך שזו אמירה, מבחינתי בסגנון "מלים מלים ותו לא". בקשת הסליחה שמשחרר אדם ברשת החברתית לכל חבריו [ בין אם הם 20 או 10000 ] מכילה את הנוסחה הבאה:

כל מי שפגעתי בו/ה באיזו דרך, נפגע/ה מדבריי, נפגע/ה מהבלוג/פרסומים שלי, נפגעה מנושאים שהעליתי – אני מבקש את סליחתו/ה.

היש את זיקוק הפחדנות, יציאת החובה והיחס שבסיסו הוא "דה הומניזציה" של ה'אחר או ה'זולת'? מיהו הנפגעת [זו לא שגיאת עברית ]? מיהי הנעלב? ההכללה הזו שבורחת ממציאת הקונקרטי, מפנייה אל אשה ספציפית על מעשה מסוים היא נסיון לנקות את "הנפש". להרגיש "טוב עם עצמך" מבלי לעשות או לעבור שינוי רדיקלי בנפש. הנוסחה הזו היא ההיפך הגמור ממה שהמקרא וגם חז"ל התכוונו כאשר יצרו את הפולחן הפרימיטיבי של עינוי הגוף כדרך לגרום לשינוי אצל האדם. [ היוונים בחרו בקתרזיס ובאירועים מרעידי קיום, ולא שקיללתי את X קללות נמרצות.]

אני רוצה לצאת כנגד מנהג זה של ישראלים, חלקם הרב חילונים לגמרי, שאולי צמים, וזו הפעם היחידה בשנה בה הם מתחברים למסורת התרבותית שלהם, שמקורהּ יהודי. לצערי גם מרביתם כלל לא מבינים אפילו דבר פעוט זה, אבל הצום "מועיל", "יעיל" "מנקה את הגוף". כמה שקט ברחובות. לא הסיבות הנכונות לצום קובעות, אלא הרצון לעשות סדר בכל העולמות. בכך חלקם מבלי להיות מודע או מכיר את ה"הימור של פסקל" פועל ממש על פי הלוגיקה של פסקל: אם לא יזיק אולי יועיל אם יתברר פתאום ש"יש אלוהים".

אינני עושה שקר בנפשי. אינני צם ואני מבשל ביום כיפור. לא מפריע לי אם השכן שלי צם. מעולם לא התלוננו ומעולם גם לא חשבנו לבקש סליחה ממישהו על האוכל הטעים שמוכן, אגב בכל פעם ולא רק ביום כיפור.

נר זכרון נמצא על אדן החלון מאז 1973 לזכר, ולא להעלאת נשמות [לא מאמין בהבלים הללו ] אחי שנפל במלחמת יום הכיפורים. התרבות הישראלית הפוליטית הנוכחית יורקת בהתלהבות בהמית על זכרו ללא הרף בכינוי אנשים בני דעות דומות לשלו בכינויי גנאי כ: בוגדים, גיס חמישי, מורדים במלכות ומה לא?!

אז הנה – לא מבקש מאף אחד מכם סליחה. לא מבקש מאף אחד שיסלח לי.

והנה הדוגמה המובהקת להזניית מושג הסליחה, גם אצל "דתיים" –

Morituri – אריה סיוון

אריה סיוון – Morituri*

הַהוֹלְכִים אֶל מָוֶת, קֵיסָר, מַצְדִּיעִים

בִּדְמָמָה: לוֹחֲמֵי הַתְּהִלָּה

לֹא יִשְׂאוּ לְעוֹלָם אֶת קוֹלָם

לְחִנָּם, הַלְּבָבוֹת שֶׁלָּהֶם

אֵינָם מְאִיצִים הַלְמוּתָם

וְדָמָם מִתְנַהֵל לְאִטּוֹ בְּעוֹרְקִים רְווּחִים

כִּנְהָרוֹת רְחָבִים וּשְׁלֵוִים:

גַּם סְפִינוֹת מַסִּיעוֹת מִטְעָנִים

רוֹפְפִים, כְּמוֹ

אֵם הַיּוֹרֶדֶת אֶל בְּנָהּ, לְבַקְּשׁוֹ

בֵּין סְלָעִים, יְכוֹלוֹת לְהַפְלִיג עֲלֵיהֶם

בְּבִטְחָה, עַד לִפְנֵי

הַמַּפָּל הָאַחֲרוֹן. הַזְּעָקָה

תֵּלֵךְ לְאִבּוּד בֵּין כֹּה וּבֵין כֹּה

בְּתוֹךְ שַׁאֲגַת הֶהָמוֹן

בַּיְצִיעִים.

ישראלים צעירים, שלמדו במערכת החינוך הישראלית במהלך 15 עד 20 השנים האחרונות, מכירים [ לפחות חלקם ] את שירו של אריה סיון "אני בסך הכל", שיר ש"לוהק" עם עוד 9 שירים לנושא כללי ששמו – "לחיות בארץ ישראל", או כפי שהגדירה אותו ד"ר אסתר אדיבי במאמר גדול הבודק את כל תכנית הלימודים של ישראל לחטיבה העליונה של השירה, במיוחד שירה המוגדרת "מחצית השניה של המאה העשרים, "הם נולדים ומאכלת בלבם". [1]

בדבריה על השיר, היא כותבת שהשיר הינו שיר סיכום של מפעלות דור האבות, שבנו ויצרו ודור הבנים, שחי [ עמ' 352 ] בתוך מפעלות הוריו ולא פחות חשוב מהם. היא מקדישה נפח מועט מאוד לדון בשיר ומצביעה על ריבוי שורשי פעולה בשיר. יצויין שסיוון הוא יליד הארץ.

בעתון האינטרנטי, מקום לשירה, מסכם שי דותן 2] ש:

… זיכרונות המשורר את ילדותו, נשזרים שוב בלאומי, ואף במאורעות עכשוויים כמו הפיגועים במחסומים שהיו שכיחים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אריה סיוון באמצעות הקרבה המצלולית בין גַּעְגּוּעַ לגִעְגּוּעַ, קושר את גורלו אל הארץ ואל האקטואליה דרך האישי והפרטי, מה שמעניק לספר השירה הצנוע והיפה הזה ייחודיות ופשטות חכמה.

העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך, שהגלדיטורים האומללים היו רובם עבדים שנשלחו להיהרג ולהיטרף באצטדיונים על ידי חיות טרף שיובאו מאפריקה לארמון הקיסר.

גיבורי התהילה הינם אומללים שנכפה עליהם ה"שעשוע", הגיבורים הם אנשים שסיכנו חייהם לסיום אחת מהמלחמות הנוראות בהיסטוריה האנושית המוכרת לנו, והתמונה המכאיבה של האם המחפשת את בנה, וזעקותיה מוחרשות על ידי ההמון.

שבע השורות הפותחות בתיאור מעצים ומאדיר של אותם גיבורים מתפרקות להן כשברור שבספינה יש מטען רופף, יש סלעים וישנה אם המחפשת את בנה בין הסלעים, ספינות אלה תחזקנה מעמד בזכות ה"גיבורים" ש

ודָמָם מִתְנַהֵל לְאִטּוֹ בְּעוֹרְקִים רְווּחִים

כִּנְהָרוֹת רְחָבִים וּשְׁלֵוִים:

הגבול ברור מאוד – "מפל אחרון", ואז או אז שאגות הקהל.

השיר מאוד "מבלבל" לכאורה. מיהם אותם ההולכים אל מותם, שסיוון מקפיד מאוד לא להוסיף את "הקיסר". בהיות השיר "ריאליסטי" על אף המטאפורה ההיפרבולית בתיאור דמם של הגיבורים, מדוע נחישותם והיותם רגועים מועמת עם "שאגת ההמון".

יש בי מחשבות הקושרות שיר זה כשיר על שואת אירופה, וההולכים למותם הם קרבנות המשרפות והרצח ביערות אירופה.

————————-

*morituri – אלה ההולכים אל מותם מברכים אותך קיסר.

Ave Imperator, morituri te salutant

ביאוגרפיה של סיוון – ויקיפדיה – יודגש שבניגוד למשוררים עלומי שם אחרים בציבוריות הישראלית, סיוון זכה וגם יזכה ככל הנראה לכתיבה מסועפת ונרחבת עליו. בצדק רב.

1. אדיבי, א "וְהָיָה לִי ׂשֵעָר זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם ּכְּחֻלֹות" על תוכנית הלימודים החדשה בספרות' עמ' 350-356, בתוך – החינוך וסביבו ל"ו, תשע"ד.

2. דותן, ש, מהספה שמשמשת לי שדה תעופה אני ממריא, על הספר “השלמה” לאריה סיון

https://tinyurl.com/yxfad2bl

בעקבות הערה של מוטי אור – אני מוסיף פסקה זו – תודה לך @מוטי

ישנה מכשלה כלשהי בראיית הגיבור כ-לוחם מובהק. גלדיאטורים בניגוד לרומנטיזציה ההוליוודית, היו עבדים שנשלחו להילחם כדי לשעשע את ההמונים ואת הקיסר. רובם אם לא כולם, אנשים חלשים, חולים שנגררו ברגל אחרי הצבא, או שימשו כמשוטנים בספינות. לכן גם השבועה שנשבעו – לטעמי סתם המצאה יפה – לא היתה שבועה של חיילים היוצאים לקרב, גאים ומכירים בערך עצמם.
השינוי הזה בשיר של סיוון מרמז, לטעמי, למשהו אחר לגמרי. לרגע חשבתי שזה שיר המתייחס לעליות הבלתי ליגאליות/,השיר התפרסם ב- 1984, כך שיש אכן מרחק רב בינו לבין אירועי שנות הארבעים של המאה ה- 20.. חטטתי באירועים בשנת 1984 בעולם, שום דבר "מזעזע" במיוחד. השיר מופיע בין עשרות שירים שמכונסים בספר ששמו "לחיות בארץ ישראל. הוא מופיע לפני השיר, שנושא את שם הספר ואחרי השיר "אי נעימות באזכרה" . אפשר להתאמץ ולמצוא זיקות-קשר בין שלושת השירים, אבל דומני, שבתקופת פרסום השיר, בניית ספר שירים, כמו אלתרמן, כבר לא קיימת. כך שקשה למצוא בשירים האלה הסבר לשיר הזה, לשם שנבחר.
אלמלא השימוש המובהק במילה לטינית וציטוט התרגום לעברית, ההקשר ההיסטורי של המושג [ אני נוטה להניח שסיוון הכיר את הקשר הביטוי, ולא חשב בטעות שאלה חיילי הלגיון בעקבות איזה נאום מלבה וחוצב להבות יוצאים למלחמה ], והתיאור של הלוחמים – הפער הבלתי נסבל הזה הוא שמעלה תהיות.
תודה לך על ההערה. אני מעתיק את התשובה הזו, ומחבר אותה כחלק מהפוסט.

חיים לנסקי – אדון השיר

חיים לנסקי

"אֲדוֹן הַשִּׁיר, עַל כָּל יְצוּר

חָרוּז חִשַּׁלְתָּ רָאוּי לְתֵמַהּ –

וְעַל רוֹדְפֶיךָ מָה? אֵין אֵשׁ?"
– ב –
– סַדָּנִי שְׁטוּף זִיו, דֵּי אֵשׁ בַּכּוּר,
רָאוּי גַּם שֶׁרֶץ לְשִׁיר, אַךְ הֵמָּה –
הֵן לֹא לִבְדּוֹת מֵאַיִן יֵשׁ.

סיפור חיים לנסקי הוא אחד הסיפורים המבהילים ביותר בספרות הישראלית. סיפור שרבים מהיהודים אוהדי סטאלין או המשטר הקומוניסטי בבריה"מ אהבו להתעלם ממנו.

על פי ויקיפדיה[1] ואחרים, שיריו הוברחו בדרך לא דרך לישראל והגיעו בשנת 1958, למעלה מעשור אחרי מותו בגולאג הקומוניסטי. מי שהכין את השירה המופלאה הזו לפרסום היתה ד"ר ורד אריאל-נהרי, הקדישה שנים רבות לחקר חיי לנסקי ויצירתו, ואף כתבה עליהם חיבור לשם קבלת תואר דוקטור באוניברסיטת תל אביב. [ 2 ]

השיר הקטן והיפהפה הזה מתכתב ישירות עם שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" [3] –

עיקר הרפרור לשירו של ביאליק מופיע בבית השני, בו הוא מתייחס לבית השלישי בשירו של ביאליק :

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי

הרפרור כלכך משעשע, הוא מחורר לגמרי את האופראיות, הדרמתיות והטרגיות בשירו של ביאליק [ יחסי משורר-קורא] לכדי הזניח ביותר. השיר נקרא "אדון השיר" – שהרי המשורר הוא משרת של המוזות כידוע, והנה הבית הראשון שואל "רטורית" – על רודפיי אין חרוז [שיר?]. ובבית השני הוא מגדיל עשות: ראוי גם שרץ לשיר.

קריאה כזו אפשרית, קריאה ארספואטית המציגה עמדה פואטית אחרת הן לביאליק והן לרחל שראתה בכתיבת שיר כמו "לידה", ואז התינוק "נגזל" ממנה בשל "אטימות" או "חוסר רגישות" של הקורא.

את לנסקי הקורא לא ממש מעניין בשיר הזה, כרכיב בפואטיקה שלו, אבל אפשר לקרוא את השיר כשיר אלגורי-אירוני, אם מתייחסים לקורות חייו האיומים, וכך הרודפים והשרץ הופכים לישויות קונקרטיות ממש.

מבחינה מבנית השיר מציג מלאכת חריזה אינטראסטרופית[ אם יש בכלל מונח כזה ]:

שורה 1 א' שורה 1ב

שורה 2 א שורה 2 ב

שורה 3 א שורה 3 ב

התוצאה מרשימה מאוד – יצור- בכור; תמה – המה ; אש – יש

החרוז "חותר" תחת השאלות, ודאי וודאי יש אש כדי לשרוף בה את השרצים, הרודפים והאויבים, רק ל"אדון השיר" אין. התבנית הזו אירונית ועצובה כלכך, כי היא מכילה את הידיעה שיש אבל בו זמנית גם אין.

—————————————-

1. ביוגרפיה – ויקיפדיה

2. מוסד ביאליק – כל השירים

3. ביאליק – לא זכיתי באור מן ההפקר

המלצות קריאה נוספת

ויסמן ענת, בתוך כתב העט – אודות, על החופש להתמכר לשירה – על "כל השירים" לחיים לנסקי
ורד אריאל-נהרי, בהארץ, לנסקי, Vita וח"ל שטיינסון, או חייו של משורר ביש-מזל

עיצוב פשוט. מופעל על ידי Blogger.

עד כאן, לא יכול יותר

החלטה לא נועזת במיוחד, ובכל זאת החלטתי לדווח עליה כאן. לפני כחודש קראתי בקורת שמטרתה לקדם מכירה של הספר " אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ. בטעות זיהיתי אם השם עם שם של סופר אחר, [מסימני הגיל, אני מניח. הסופר הוא אשר קרביץ] אשר אני אוהב מאוד, ומייד רכשתיו.

במשך השבוע האחרון אני מתאבק עם הספר הזה, ולא מסיבות אהובות עליי. לדעתי, כבר קראתי נרטיבים דומים, חלקם טובים יותר חלקם גרועים יותר. חילופי התודעות המספרות, גוף ראשון, מספר כל יודע אף הם שייכים לתחבולה ספרותית, שלטעמי מוצתה והוצגה טוב יותר.

תא 8 – אנדרס רוסלנד, ביורג הלסטרום

עכשיו אכתב למה לא.

תא 8 – אנדרס רוסלנד, ביורג הלסטרום

אני חובב ספרי מתח, ספרי בלש. מאז פגשתי לראשונה בהוצאת רמדור את אגאתה כריסטי, דורותי סיירס, אלרי קווין, ארל סטנלי גארדנר [ זה קרה בגיל צעיר מאוד, "גנבתי" מאמא שלי את הספרונים.]. אח"כ גדלתי קצת והכרתי את שרלוק כמובן, ריימונד צ'נדלר, רקס סטאוט, שאהבתי לנירו וולף מגדל הסחלבים לא תאומן, וחיבתי לבלש [ המספר בגוף ראשון, כמובן ] עוררה בי ענין לגבי אופי הזוגיות של השניים. משבגרתי יותר יכלתי לקרוא כמו שצריך את א"א פו ולהבין את הגאוניות שלו.

גם בעברית יצאו ספרי בלש/מתח ראויים מאוד, אתחיל בבתיה גור, אמשיך לליזי בדיחי של לפיד. נפלתי כמו כולם לקסם הסקנדינבי של יו נסבו, לרסון ו"הנערה" שלו ואחרים. פגשתי בדרך גם את אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, והספר שאני עומד לכתוב עליו כעת הוא תא 8.

מראש אני מודיע – לא אהבתי את הספר. אבל לפני, תקציר עלילה ללא ספוילר, מבטיח.

בתמצית הכי תמציתית האפשרית –

זה, שמת ולא מת, בסוף מת. אבל לא היה צריך למות, כי מישהו אחר היה צריך למות. המישהו האחר מת אבל בדרך אחרת. וזה שהכי רצה שזה שלא מת אבל בסוף מת, שימות, ימות אף הוא, כמו זה שלא היה צריך למות אבל מת. וזה כעונש אישי וייצוגי שמסביר את חוסר המוסריות בהוצאה להורג

ישנו בחור שעומד בפני הוצאה להורג עקב רצח של נערה. האבא של הנערה שונא אותו מאוד, וכל פעם שהוא מגיע לכלא הוא מתעלל ברוצח, הממתין להוצאתו להורג, בתא 8 כמיטב יכלתו, כי הוא שונא אותו שנאה תהומית. מתברר בעקבות תקרית אלימה וקשה בספינת מעבורת בסטוקהולם, שהנער מפתיחת הסיפור הוא בעצם אדם שמת ממש לפני שהוצא להורג, אבל משום מה הגיע לסטוקהולם. שני חלקיו הפנימיים של המותחן/הבלש מסבירים איך ומתי הוא מת ומשמשים כאקספוזציה כולל סיבוך עלילה גם יחד. החוקר במשטרה הופך מעוין לאוהב, אבל כוחות הממסד, שנאה תהומית וקשרים פוליטיים נכונים יכולים למנוע מהצדק להיראות, ולכופף אפילו את שבדיה, למרות הסירוב האירופי להסגיר פושעים שצפוי להם עונש מוות, להסגיר פושעים ולשלחם אל מותם. [ אפילו חוקר המשטרה הבכיר חושב שהוא חף מפשע]

מרכיב נוסף בנרטיב, הדמות שעזרה בהצגת מותו של הנער לרשויות כעובדה. הוא חלק מקבוצה הנלחמת כנגד הוצאה להורג בשל אחוז מסוים של טעויות. הוא יוצר מצג שווא, שתוצאתו אסון אמיתי לשני בני אדם, למשפחתם וכו', ונוקם נקמה אפית, ממש [ אפילו מיתולוגית לטעמי ] באחד מהדמויות שהפעילה את שרשרת ההוצאה להורג.

נשמע מגוחך?

מזמן לא קראתי סיום כזה "חלש" לספר מתח. ישנו שלב, בו תחושת ה"סיום הטוב", החזרת הסדר וחוקי הטבע למכונם, מוחמצת לגמרי, ויש לרצות את הקורא/הצופה/צרכן התרבות בענין גדול יותר. לדוגמה, ראו הספר התשיעי בסדרת "הארי הולה" של יו נסבו, "רוח רפאים", בו הארי הולה נורה בראשו, וכל קורא ממוצע בטוח שהוא מת. אלא שאולי קרה לנסבו מקרה קונן דויל ושרלוק הולמס שנהרג במפלי רייכנבאך והוחזר לחיים. בחלק העשירי של הסדרה, "המשטרה", חוזר הארי הולה לחיים, עם הסבר די דומה לזה של קונן-דויל. [יתכן שכאן מסתיימת לעת עתה סאגת הארי הולה.]

במקרה תא 8, שני הסופרים חותרים תחת הדגם הזה של ספרי מתח. סיום מפתיע, החזרת העולם על מכונו. עודף תחכום מוגזם. זה, שמת ולא מת, בסוף מת. אבל לא היה צריך למות, כי מישהו אחר היה צריך למות. המישהו האחר מת אבל בדרך אחרת. וזה שהכי רצה שזה שלא מת אבל בסוף מת, שימות, ימות אף הוא, כמו זה שלא היה צריך למות אבל מת. וזה כעונש אישי ויצוגי שמסביר את חוסר המוסריות בהוצאה להורג.

לדעתי, עודף התחכום הלז הוביל לכשלון חרוץ הן בחתירה תחת יסודות הז'אנר והן בנסיון לומר משהו ממשי על הוצאות להורג. אולי זה עניין של עריכה, אולי זה עודף מלל ומתיחה מוגזמת של הסיפור במעקב א-לה-טכניקה נטורליסטית אחרי התנועות הקטנות ביותר של כל דמות. [ משעמם, בחיי, דילגתי על המון עמודים, למי יש סבלנות, במיוחד כשהאנטי קליימקס מתעכב ומתעכב ומתעכב. יאק]. יש בי צפיות גדולות ממותחנים ומספרי בלש, בטח בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. אם כי כבר במחצית השניה של המאה העשרים קלטו את העוצמה המחאתית של ספרי מתח/בלש/פשע , בדומה לסיפור הקצר הריאליסטי. התבנית הזו, שהיא לכאורה "הכי סכמטית שאפשר" נתנה לסופרים רציניים כלי לבטא מחאה חברתית [ יו נסבו, שולמית לפיד, יונתן שגיב והבלש ההומו שלו ] דרך דמות הבלש, מקומות בהם הרצח קורה או הרוצח פועל.

מה קיבלנו כאן?

לדעתי שעשוע בז'אנר, אולי רצון אמיתי לפרק את הסכמה, לחתור תחתיה, אולי דיון מוסרי [ כפי שמופיעה טענה בסקירה אצל "טלי בקורת ספרים – https://katzr.net/5ee612 ].הספר קריא, באמת.. אבל נמרח. הוא איננו ספר טיסה, כי הסופרים יודעים מלאכתם, אבל הם כשלו בה לדעתי.

לכן – לא ממליץ.

מרגרט אטווד- זרע רע

זרע רע, מרגרט אטווד -מודה על האמת המרירה משהו – עד סדרת הטלוויזיה שלא צפיתי בה כלל, שפחה, לא שמעתי את שמעה מעודי. אחר כך, קראתי את התרגום של ויזילטיר להאקסלי "עולם חדש מופלא". שם ישנה הקדמה כתובה ע"י אטווד, שמצאה חן בעיניי. אטווד כתבה הקדמה בשל העובדה שאצל שייקספיר מופיע במחזה זה שם ספרו של האקסלי – עולם חדש מופלא:"הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדםכאלה בו!"ואותן שורות מצוטטות גם ברומן שלה, והמתח האירוני עם האקסלי פשוט זועק לשמיים.פריט ביוגנטי נוסף ביחס לרומן – הוא נכתב בהזמנה של הוצאת הוגראת.את הספר הזה קניתי מזמן, הוא חיכה בסבלנות לתורו, ובא תורו.ראשית אציין, שמי שאינו מכיר את המקור ההיסטורי-האומנותי של הספר לא יסבול רבות בעת הקריאה, אפילו לא יסבול כלל, כי אטווד מחברת מהר ובזריזות בין הרומן לבין "הסערה" של שייקספיר. נכון, שאי הידיעה של הרקע ההיסטורי למחזה, התיאטרון האליזבטני, לונדון במאה ה- 17 אולי תפריע קצת להבנה מלאה יותר של האירוניה כמו החמלה העמוקה ברומן.מבחינתי ברומן יש שתי עלילות מקבילות – האחת פנימית של פליקס פיליפס העובר תהליך של התבגרות בגיל מאוחר מאוד ועלילה חיצונית – העלאת המחזה עם קבוצת אסירים טסטוסטרונית מאוד בכלא. עלילה זו מלאת הומור, צחוקים בלי סוף, והיודע שאצל שייקספיר גברים שיחקו דמויות נשים, הצחוק רב עוד יותר, וההבטים המגדריים מוגחכים כלכך, שמגיע לאטווד שאפו ענק.יש לדעת, שהרומן ודמויותיו מקבילים כמעט אחד לאחד. מבנה הרומן: פרולוג-חמישה פרקים – אפילוג, הדמויות מהמחזה [ מיהי אסטל ברומן אם לא א', ומיהו פרוספרו אם לא מר PP ],מוצאות מקבילות בדמויות הרומן. ושוב לזכותה של אטווד, תהליך הפיכת המחזה לסיפור ריאליסטי באמצעות הכימיה והטכנולוגיה של המאה – 21 ראוי למחיאות כפיים.אהבתי מאוד את הסיום הדידקטי [ שמירה על מסגרת עלילתית חיצונית עד סופהּ ], בו כל קבוצת דמות צריכה לכתוב סיכום וכן סוף אחר לדמות שהיא הקבוצה. לדעתי האישית היא יכלה להתפרע יותר.מסקנות –

רצתי וקראתי מחדש את "הסערה", אלא מה?!
הסיפור קריא מאוד, התרגום מעולה.
ממליץ על קריאה נוספת אצל – עופרה עופר אורן | סופרת ספרים – https://katzr.net/fb29ec