לא מבקש סליחה

שנה טובה וחתימה טובה. לא מבקש סליחות ברשתות החברתיות.

בהיותי אדם לא מנומס, בעליל, כזה המקיים חשבון נפש באופן תדיר ומבקש סליחה באופן אישי, אני מסרב להכנע לאופנה לבקש סליחה מכולם. בלאו הכי אף אחד לא יטרח להודיע לי אם סלח ועל מה הוא סולח לי, כך שזו אמירה, מבחינתי בסגנון "מלים מלים ותו לא". בקשת הסליחה שמשחרר אדם ברשת החברתית לכל חבריו [ בין אם הם 20 או 10000 ] מכילה את הנוסחה הבאה:

כל מי שפגעתי בו/ה באיזו דרך, נפגע/ה מדבריי, נפגע/ה מהבלוג/פרסומים שלי, נפגעה מנושאים שהעליתי – אני מבקש את סליחתו/ה.

היש את זיקוק הפחדנות, יציאת החובה והיחס שבסיסו הוא "דה הומניזציה" של ה'אחר או ה'זולת'? מיהו הנפגעת [זו לא שגיאת עברית ]? מיהי הנעלב? ההכללה הזו שבורחת ממציאת הקונקרטי, מפנייה אל אשה ספציפית על מעשה מסוים היא נסיון לנקות את "הנפש". להרגיש "טוב עם עצמך" מבלי לעשות או לעבור שינוי רדיקלי בנפש. הנוסחה הזו היא ההיפך הגמור ממה שהמקרא וגם חז"ל התכוונו כאשר יצרו את הפולחן הפרימיטיבי של עינוי הגוף כדרך לגרום לשינוי אצל האדם. [ היוונים בחרו בקתרזיס ובאירועים מרעידי קיום, ולא שקיללתי את X קללות נמרצות.]

אני רוצה לצאת כנגד מנהג זה של ישראלים, חלקם הרב חילונים לגמרי, שאולי צמים, וזו הפעם היחידה בשנה בה הם מתחברים למסורת התרבותית שלהם, שמקורהּ יהודי. לצערי גם מרביתם כלל לא מבינים אפילו דבר פעוט זה, אבל הצום "מועיל", "יעיל" "מנקה את הגוף". כמה שקט ברחובות. לא הסיבות הנכונות לצום קובעות, אלא הרצון לעשות סדר בכל העולמות. בכך חלקם מבלי להיות מודע או מכיר את ה"הימור של פסקל" פועל ממש על פי הלוגיקה של פסקל: אם לא יזיק אולי יועיל אם יתברר פתאום ש"יש אלוהים".

אינני עושה שקר בנפשי. אינני צם ואני מבשל ביום כיפור. לא מפריע לי אם השכן שלי צם. מעולם לא התלוננו ומעולם גם לא חשבנו לבקש סליחה ממישהו על האוכל הטעים שמוכן, אגב בכל פעם ולא רק ביום כיפור.

נר זכרון נמצא על אדן החלון מאז 1973 לזכר, ולא להעלאת נשמות [לא מאמין בהבלים הללו ] אחי שנפל במלחמת יום הכיפורים. התרבות הישראלית הפוליטית הנוכחית יורקת בהתלהבות בהמית על זכרו ללא הרף בכינוי אנשים בני דעות דומות לשלו בכינויי גנאי כ: בוגדים, גיס חמישי, מורדים במלכות ומה לא?!

אז הנה – לא מבקש מאף אחד מכם סליחה. לא מבקש מאף אחד שיסלח לי.

והנה הדוגמה המובהקת להזניית מושג הסליחה, גם אצל "דתיים" –

סליחה היוצאת מן הלב

Morituri – אריה סיוון

אריה סיוון – Morituri*

הַהוֹלְכִים אֶל מָוֶת, קֵיסָר, מַצְדִּיעִים

בִּדְמָמָה: לוֹחֲמֵי הַתְּהִלָּה

לֹא יִשְׂאוּ לְעוֹלָם אֶת קוֹלָם

לְחִנָּם, הַלְּבָבוֹת שֶׁלָּהֶם

אֵינָם מְאִיצִים הַלְמוּתָם

וְדָמָם מִתְנַהֵל לְאִטּוֹ בְּעוֹרְקִים רְווּחִים

כִּנְהָרוֹת רְחָבִים וּשְׁלֵוִים:

גַּם סְפִינוֹת מַסִּיעוֹת מִטְעָנִים

רוֹפְפִים, כְּמוֹ

אֵם הַיּוֹרֶדֶת אֶל בְּנָהּ, לְבַקְּשׁוֹ

בֵּין סְלָעִים, יְכוֹלוֹת לְהַפְלִיג עֲלֵיהֶם

בְּבִטְחָה, עַד לִפְנֵי

הַמַּפָּל הָאַחֲרוֹן. הַזְּעָקָה

תֵּלֵךְ לְאִבּוּד בֵּין כֹּה וּבֵין כֹּה

בְּתוֹךְ שַׁאֲגַת הֶהָמוֹן

בַּיְצִיעִים.

ישראלים צעירים, שלמדו במערכת החינוך הישראלית במהלך 15 עד 20 השנים האחרונות, מכירים [ לפחות חלקם ] את שירו של אריה סיון "אני בסך הכל", שיר ש"לוהק" עם עוד 9 שירים לנושא כללי ששמו – "לחיות בארץ ישראל", או כפי שהגדירה אותו ד"ר אסתר אדיבי במאמר גדול הבודק את כל תכנית הלימודים של ישראל לחטיבה העליונה של השירה, במיוחד שירה המוגדרת "מחצית השניה של המאה העשרים, "הם נולדים ומאכלת בלבם". [1]

בדבריה על השיר, היא כותבת שהשיר הינו שיר סיכום של מפעלות דור האבות, שבנו ויצרו ודור הבנים, שחי [ עמ' 352 ] בתוך מפעלות הוריו ולא פחות חשוב מהם. היא מקדישה נפח מועט מאוד לדון בשיר ומצביעה על ריבוי שורשי פעולה בשיר. יצויין שסיוון הוא יליד הארץ.

בעתון האינטרנטי, מקום לשירה, מסכם שי דותן 2] ש:

…  זיכרונות המשורר את ילדותו, נשזרים שוב בלאומי, ואף במאורעות עכשוויים כמו הפיגועים במחסומים שהיו שכיחים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אריה סיוון באמצעות הקרבה המצלולית בין גַּעְגּוּעַ לגִעְגּוּעַ, קושר את גורלו אל הארץ ואל האקטואליה דרך האישי והפרטי, מה שמעניק לספר השירה הצנוע והיפה הזה ייחודיות ופשטות חכמה.

העובדות ההיסטוריות מצביעות על כך, שהגלדיטורים האומללים היו רובם עבדים שנשלחו להיהרג ולהיטרף באצטדיונים על ידי חיות טרף שיובאו מאפריקה לארמון הקיסר.

גיבורי התהילה הינם אומללים שנכפה עליהם ה"שעשוע", הגיבורים הם אנשים שסיכנו חייהם לסיום אחת מהמלחמות הנוראות בהיסטוריה האנושית המוכרת לנו, והתמונה המכאיבה של האם המחפשת את בנה, וזעקותיה מוחרשות על ידי ההמון.

שבע השורות הפותחות בתיאור מעצים ומאדיר של אותם גיבורים מתפרקות להן כשברור שבספינה יש מטען רופף, יש סלעים וישנה אם המחפשת את בנה בין הסלעים, ספינות אלה תחזקנה מעמד בזכות ה"גיבורים" ש 

ודָמָם מִתְנַהֵל לְאִטּוֹ בְּעוֹרְקִים רְווּחִים 

כִּנְהָרוֹת רְחָבִים וּשְׁלֵוִים:

הגבול ברור מאוד – "מפל אחרון", ואז או אז שאגות הקהל.

השיר מאוד "מבלבל" לכאורה. מיהם אותם ההולכים אל מותם, שסיוון מקפיד מאוד לא להוסיף את "הקיסר". בהיות השיר "ריאליסטי" על אף המטאפורה ההיפרבולית בתיאור דמם של הגיבורים, מדוע נחישותם והיותם רגועים מועמת עם "שאגת ההמון".

יש בי מחשבות הקושרות שיר זה כשיר על שואת אירופה, וההולכים למותם הם קרבנות המשרפות והרצח ביערות אירופה.

————————- 

*morituri – אלה ההולכים אל מותם  מברכים אותך קיסר. 

Ave Imperator, morituri te salutant

ביאוגרפיה של סיוון – ויקיפדיה – יודגש שבניגוד למשוררים עלומי שם אחרים בציבוריות הישראלית, סיוון זכה וגם יזכה ככל הנראה לכתיבה מסועפת ונרחבת עליו. בצדק רב.

1. אדיבי, א "וְהָיָה לִי ׂשֵעָר זָהָב וְהָיוּ לִי עֵינַיִם ּכְּחֻלֹות" על תוכנית הלימודים החדשה בספרות' עמ' 350-356, בתוך – החינוך וסביבו ל"ו, תשע"ד. 

2. דותן, ש, מהספה שמשמשת לי שדה תעופה אני ממריא, על הספר “השלמה” לאריה סיון

https://tinyurl.com/yxfad2bl

בעקבות הערה של מוטי אור – אני מוסיף פסקה זו – תודה לך @מוטי

ישנה מכשלה כלשהי בראיית הגיבור כ-לוחם מובהק. גלדיאטורים בניגוד לרומנטיזציה ההוליוודית, היו עבדים שנשלחו להילחם כדי לשעשע את ההמונים ואת הקיסר. רובם אם לא כולם, אנשים חלשים, חולים שנגררו ברגל אחרי הצבא, או שימשו כמשוטנים בספינות. לכן גם השבועה שנשבעו – לטעמי סתם המצאה יפה – לא היתה שבועה של חיילים היוצאים לקרב, גאים ומכירים בערך עצמם.
השינוי הזה בשיר של סיוון מרמז, לטעמי, למשהו אחר לגמרי. לרגע חשבתי שזה שיר המתייחס לעליות הבלתי ליגאליות/,השיר התפרסם ב- 1984, כך שיש אכן מרחק רב בינו לבין אירועי שנות הארבעים של המאה ה- 20.. חטטתי באירועים בשנת 1984 בעולם, שום דבר "מזעזע" במיוחד. השיר מופיע בין עשרות שירים שמכונסים בספר ששמו "לחיות בארץ ישראל. הוא מופיע לפני השיר, שנושא את שם הספר ואחרי השיר "אי נעימות באזכרה" . אפשר להתאמץ ולמצוא זיקות-קשר בין שלושת השירים, אבל דומני, שבתקופת פרסום השיר, בניית ספר שירים, כמו אלתרמן, כבר לא קיימת. כך שקשה למצוא בשירים האלה הסבר לשיר הזה, לשם שנבחר.
אלמלא השימוש המובהק במילה לטינית וציטוט התרגום לעברית, ההקשר ההיסטורי של המושג [ אני נוטה להניח שסיוון הכיר את הקשר הביטוי, ולא חשב בטעות שאלה חיילי הלגיון בעקבות איזה נאום מלבה וחוצב להבות יוצאים למלחמה ], והתיאור של הלוחמים – הפער הבלתי נסבל הזה הוא שמעלה תהיות.
תודה לך על ההערה. אני מעתיק את התשובה הזו, ומחבר אותה כחלק מהפוסט.

חיים לנסקי – אדון השיר

חיים לנסקי

"אֲדוֹן הַשִּׁיר, עַל כָּל יְצוּר

חָרוּז חִשַּׁלְתָּ רָאוּי לְתֵמַהּ –

וְעַל רוֹדְפֶיךָ מָה? אֵין אֵשׁ?"

– ב –

– סַדָּנִי שְׁטוּף זִיו, דֵּי אֵשׁ בַּכּוּר,

רָאוּי גַּם שֶׁרֶץ לְשִׁיר, אַךְ הֵמָּה –

הֵן לֹא לִבְדּוֹת מֵאַיִן יֵשׁ.

סיפור חיים לנסקי הוא אחד הסיפורים המבהילים ביותר בספרות הישראלית. סיפור שרבים מהיהודים אוהדי סטאלין או המשטר הקומוניסטי בבריה"מ אהבו להתעלם ממנו.

על פי ויקיפדיה[1] ואחרים, שיריו הוברחו בדרך לא דרך לישראל והגיעו בשנת 1958, למעלה מעשור אחרי מותו בגולאג הקומוניסטי. מי שהכין את השירה המופלאה הזו לפרסום היתה  ד"ר ורד אריאל-נהרי, הקדישה שנים רבות לחקר חיי לנסקי ויצירתו, ואף כתבה עליהם חיבור לשם קבלת תואר דוקטור באוניברסיטת תל אביב. [ 2 ]

השיר הקטן והיפהפה הזה מתכתב ישירות עם שירו של ביאליק "לא זכיתי באור מן ההפקר" [3] –

עיקר הרפרור לשירו של ביאליק מופיע בבית השני, בו הוא מתייחס לבית השלישי בשירו של ביאליק :

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי

הרפרור כלכך משעשע, הוא מחורר לגמרי את האופראיות, הדרמתיות והטרגיות בשירו של ביאליק [ יחסי משורר-קורא] לכדי הזניח ביותר. השיר נקרא "אדון השיר" – שהרי המשורר הוא משרת של המוזות כידוע, והנה הבית הראשון שואל "רטורית" – על רודפיי אין חרוז [שיר?].  ובבית השני הוא מגדיל עשות: ראוי גם שרץ לשיר.

קריאה כזו אפשרית, קריאה ארספואטית המציגה עמדה פואטית אחרת הן לביאליק והן לרחל שראתה בכתיבת שיר כמו "לידה", ואז התינוק "נגזל" ממנה בשל "אטימות" או "חוסר רגישות" של הקורא.

את לנסקי הקורא לא ממש מעניין בשיר הזה, כרכיב בפואטיקה שלו, אבל אפשר לקרוא את השיר כשיר אלגורי-אירוני, אם מתייחסים לקורות חייו האיומים, וכך הרודפים והשרץ הופכים לישויות קונקרטיות ממש.

מבחינה מבנית השיר מציג מלאכת חריזה אינטראסטרופית[ אם יש בכלל מונח כזה ]:

שורה 1 א'  שורה 1ב

שורה 2 א  שורה 2 ב

שורה 3 א  שורה 3 ב

התוצאה מרשימה מאוד – יצור- בכור; תמה – המה ; אש – יש

החרוז "חותר" תחת השאלות, ודאי וודאי יש אש כדי לשרוף בה את השרצים, הרודפים והאויבים, רק ל"אדון השיר" אין. התבנית הזו אירונית ועצובה כלכך, כי היא מכילה את הידיעה שיש אבל בו זמנית גם אין.

—————————————-

1. ביוגרפיה – ויקיפדיה

2. מוסד ביאליק – כל השירים

3. ביאליק – לא זכיתי באור מן ההפקר

המלצות קריאה נוספת

ויסמן ענת, בתוך כתב העט – אודות, על החופש להתמכר לשירה – על "כל השירים" לחיים לנסקי
ורד אריאל-נהרי, בהארץ, לנסקי, Vita וח"ל שטיינסון, או חייו של משורר ביש-מזל

עיצוב פשוט. מופעל על ידי Blogger.

עד כאן, לא יכול יותר

החלטה לא נועזת במיוחד, ובכל זאת החלטתי לדווח עליה כאן. לפני כחודש קראתי בקורת שמטרתה לקדם מכירה של הספר " אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" של יניב איצקוביץ. בטעות זיהיתי אם השם עם שם של סופר אחר, [מסימני הגיל, אני מניח. הסופר הוא אשר קרביץ] אשר אני אוהב מאוד, ומייד רכשתיו.

במשך השבוע האחרון אני מתאבק עם הספר הזה, ולא מסיבות אהובות עליי. לדעתי, כבר קראתי נרטיבים דומים, חלקם טובים יותר חלקם גרועים יותר. חילופי התודעות המספרות, גוף ראשון, מספר כל יודע אף הם שייכים לתחבולה ספרותית, שלטעמי מוצתה והוצגה טוב יותר.

תא 8 – אנדרס רוסלנד, ביורג הלסטרום

עכשיו אכתב למה לא.

תא 8 – אנדרס רוסלנדביורג הלסטרום

אני חובב ספרי מתח, ספרי בלש. מאז פגשתי לראשונה בהוצאת רמדור את אגאתה כריסטי, דורותי סיירס, אלרי קווין, ארל סטנלי גארדנר [ זה קרה בגיל צעיר מאוד, "גנבתי" מאמא שלי את הספרונים.]. אח"כ גדלתי קצת והכרתי את שרלוק כמובן, ריימונד צ'נדלר, רקס סטאוט, שאהבתי לנירו וולף מגדל הסחלבים לא תאומן, וחיבתי לבלש [ המספר בגוף ראשון, כמובן ] עוררה בי ענין לגבי אופי הזוגיות של השניים. משבגרתי יותר יכלתי לקרוא כמו שצריך את א"א פו ולהבין את הגאוניות שלו.

גם בעברית יצאו ספרי בלש/מתח ראויים מאוד, אתחיל בבתיה גור, אמשיך לליזי בדיחי של לפיד. נפלתי כמו כולם לקסם הסקנדינבי של יו נסבו, לרסון ו"הנערה" שלו ואחרים. פגשתי בדרך גם את אנדרס רוסלנד וביורג הלסטרום, והספר שאני עומד לכתוב עליו כעת הוא תא 8.

מראש אני מודיע – לא אהבתי את הספר. אבל לפני, תקציר עלילה ללא ספוילר, מבטיח.

בתמצית הכי תמציתית האפשרית –

זה, שמת ולא מת, בסוף מת. אבל לא היה צריך למות, כי מישהו אחר היה צריך למות. המישהו האחר מת אבל בדרך אחרת. וזה שהכי רצה שזה שלא מת אבל בסוף מת, שימות, ימות אף הוא, כמו זה שלא היה צריך למות אבל מת. וזה כעונש אישי וייצוגי שמסביר את חוסר המוסריות בהוצאה להורג

ישנו בחור שעומד בפני הוצאה להורג עקב רצח של נערה. האבא של הנערה שונא אותו מאוד, וכל פעם שהוא מגיע לכלא הוא מתעלל ברוצח, הממתין להוצאתו להורג, בתא 8 כמיטב יכלתו, כי הוא שונא אותו שנאה תהומית. מתברר בעקבות תקרית אלימה וקשה בספינת מעבורת בסטוקהולם, שהנער מפתיחת הסיפור הוא בעצם אדם שמת ממש לפני שהוצא להורג, אבל משום מה הגיע לסטוקהולם. שני חלקיו הפנימיים של המותחן/הבלש מסבירים איך ומתי הוא מת ומשמשים כאקספוזציה כולל סיבוך עלילה גם יחד. החוקר במשטרה הופך מעוין לאוהב, אבל כוחות הממסד, שנאה תהומית וקשרים פוליטיים נכונים יכולים למנוע מהצדק להיראות, ולכופף אפילו את שבדיה, למרות הסירוב האירופי להסגיר פושעים שצפוי להם עונש מוות, להסגיר פושעים ולשלחם אל מותם. [ אפילו חוקר המשטרה הבכיר חושב שהוא חף מפשע]

מרכיב נוסף בנרטיב, הדמות שעזרה בהצגת מותו של הנער לרשויות כעובדה. הוא חלק מקבוצה הנלחמת כנגד הוצאה להורג בשל אחוז מסוים של טעויות. הוא יוצר מצג שווא, שתוצאתו אסון אמיתי לשני בני אדם, למשפחתם וכו', ונוקם נקמה אפית, ממש [ אפילו מיתולוגית לטעמי ] באחד מהדמויות שהפעילה את שרשרת ההוצאה להורג.

נשמע מגוחך?

מזמן לא קראתי סיום כזה "חלש" לספר מתח. ישנו שלב, בו תחושת ה"סיום הטוב", החזרת הסדר וחוקי הטבע למכונם, מוחמצת לגמרי, ויש לרצות את הקורא/הצופה/צרכן התרבות בענין גדול יותר. לדוגמה, ראו הספר התשיעי בסדרת "הארי הולה" של יו נסבו, "רוח רפאים", בו הארי הולה נורה בראשו, וכל קורא ממוצע בטוח שהוא מת. אלא שאולי קרה לנסבו מקרה קונן דויל ושרלוק הולמס שנהרג במפלי רייכנבאך והוחזר לחיים. בחלק העשירי של הסדרה, "המשטרה", חוזר הארי הולה לחיים, עם הסבר די דומה לזה של קונן-דויל. [יתכן שכאן מסתיימת לעת עתה סאגת הארי הולה.]

במקרה תא 8, שני הסופרים חותרים תחת הדגם הזה של ספרי מתח. סיום מפתיע, החזרת העולם על מכונו. עודף תחכום מוגזם. זה, שמת ולא מת, בסוף מת. אבל לא היה צריך למות, כי מישהו אחר היה צריך למות. המישהו האחר מת אבל בדרך אחרת. וזה שהכי רצה שזה שלא מת אבל בסוף מת, שימות, ימות אף הוא, כמו זה שלא היה צריך למות אבל מת. וזה כעונש אישי ויצוגי שמסביר את חוסר המוסריות בהוצאה להורג.

לדעתי, עודף התחכום הלז הוביל לכשלון חרוץ הן בחתירה תחת יסודות הז'אנר והן בנסיון לומר משהו ממשי על הוצאות להורג. אולי זה עניין של עריכה, אולי זה עודף מלל ומתיחה מוגזמת של הסיפור במעקב א-לה-טכניקה נטורליסטית אחרי התנועות הקטנות ביותר של כל דמות. [ משעמם, בחיי, דילגתי על המון עמודים, למי יש סבלנות, במיוחד כשהאנטי קליימקס מתעכב ומתעכב ומתעכב. יאק]. יש בי צפיות גדולות ממותחנים ומספרי בלש, בטח בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. אם כי כבר במחצית השניה של המאה העשרים קלטו את העוצמה המחאתית של ספרי מתח/בלש/פשע , בדומה לסיפור הקצר הריאליסטי. התבנית הזו, שהיא לכאורה "הכי סכמטית שאפשר" נתנה לסופרים רציניים כלי לבטא מחאה חברתית [ יו נסבו, שולמית לפיד, יונתן שגיב והבלש ההומו שלו ] דרך דמות הבלש, מקומות בהם הרצח קורה או הרוצח פועל.

מה קיבלנו כאן?

לדעתי שעשוע בז'אנר, אולי רצון אמיתי לפרק את הסכמה, לחתור תחתיה, אולי דיון מוסרי [ כפי שמופיעה טענה בסקירה אצל "טלי בקורת ספרים – https://katzr.net/5ee612 ].הספר קריא, באמת.. אבל נמרח. הוא איננו ספר טיסה, כי הסופרים יודעים מלאכתם, אבל הם כשלו בה לדעתי.

לכן – לא ממליץ.

מרגרט אטווד- זרע רע

זרע רע, מרגרט אטווד -מודה על האמת המרירה משהו – עד סדרת הטלוויזיה שלא צפיתי בה כלל, שפחה, לא שמעתי את שמעה מעודי. אחר כך, קראתי את התרגום של ויזילטיר להאקסלי "עולם חדש מופלא". שם ישנה הקדמה כתובה ע"י אטווד, שמצאה חן בעיניי. אטווד כתבה הקדמה בשל העובדה שאצל שייקספיר מופיע במחזה זה שם ספרו של האקסלי – עולם חדש מופלא:"הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדםכאלה בו!"ואותן שורות מצוטטות גם ברומן שלה, והמתח האירוני עם האקסלי פשוט זועק לשמיים.פריט ביוגנטי נוסף ביחס לרומן – הוא נכתב בהזמנה של הוצאת הוגראת.את הספר הזה קניתי מזמן, הוא חיכה בסבלנות לתורו, ובא תורו.ראשית אציין, שמי שאינו מכיר את המקור ההיסטורי-האומנותי של הספר לא יסבול רבות בעת הקריאה, אפילו לא יסבול כלל, כי אטווד מחברת מהר ובזריזות בין הרומן לבין "הסערה" של שייקספיר. נכון, שאי הידיעה של הרקע ההיסטורי למחזה, התיאטרון האליזבטני, לונדון במאה ה- 17 אולי תפריע קצת להבנה מלאה יותר של האירוניה כמו החמלה העמוקה ברומן.מבחינתי ברומן יש שתי עלילות מקבילות – האחת פנימית של פליקס פיליפס העובר תהליך של התבגרות בגיל מאוחר מאוד ועלילה חיצונית – העלאת המחזה עם קבוצת אסירים טסטוסטרונית מאוד בכלא. עלילה זו מלאת הומור, צחוקים בלי סוף, והיודע שאצל שייקספיר גברים שיחקו דמויות נשים, הצחוק רב עוד יותר, וההבטים המגדריים מוגחכים כלכך, שמגיע לאטווד שאפו ענק.יש לדעת, שהרומן ודמויותיו מקבילים כמעט אחד לאחד. מבנה הרומן: פרולוג-חמישה פרקים – אפילוג, הדמויות מהמחזה [ מיהי אסטל ברומן אם לא א', ומיהו פרוספרו אם לא מר PP ],מוצאות מקבילות בדמויות הרומן. ושוב לזכותה של אטווד, תהליך הפיכת המחזה לסיפור ריאליסטי באמצעות הכימיה והטכנולוגיה של המאה – 21 ראוי למחיאות כפיים.אהבתי מאוד את הסיום הדידקטי [ שמירה על מסגרת עלילתית חיצונית עד סופהּ ], בו כל קבוצת דמות צריכה לכתוב סיכום וכן סוף אחר לדמות שהיא הקבוצה. לדעתי האישית היא יכלה להתפרע יותר.מסקנות –

  1. רצתי וקראתי מחדש את "הסערה", אלא מה?!
  2. הסיפור קריא מאוד, התרגום מעולה.
  3. ממליץ על קריאה נוספת אצל – עופרה עופר אורן | סופרת ספרים – https://katzr.net/fb29ec

19Hadas Matas and 18 others11 Comments1 ShareLikeCommentShare

נורית פרי – אם לא למטה מזה

מקור השיר, פייסבוק. המשוררת אשרה לי לפרסם את השיר.

  • הקוררונה מעודדת רבים לכתוב בעקבותיה, עליה, בעדה, נגדה. נורית מצאה דרך שונה ואחרת לגמרי מהכתיבה המתפרסמת ללא הרף.
  • השיר פותח ברפרור לסיפורו של י"ל פרץ "אם לא למעלה מזה" בשל הדרך בה הוא מנוסח לעומתית או הופכית לשם סיפורו של י"ל פרץ "אם לא למעלה מזה". https://benyehuda.org/read/1121 
  • יש לראות מה בין שני הסיפורים, בין מעשה הצדקה כמנהג ל"ו צדיקים ומנהג "מתן בסתר" לבין סגירת הים ותנועת הקרפיון מהאמבטיה לגיגית האדומה, עד שיומת. בין קולות הצחוק של הילדים. מבחינת השיר גופו, האנלוגיה בין הקרפיון הממתין למותו במעברים מהאמבטיה לגיגית האדומה, בפסח כמובן, לבין הדוברת ש"סגרו לה הים" [ כאן הרפרור הוא לנובלה ששמה "סוגרים את הים"'שנבחר להיות שם כינוס 4 נובלות של יהודית קציר, פרסומה הראשון , והוא הטור הראשון הפותח את השיר]. די ברור. הגיון הרפרור לנובלת ההחמצה של קציר כבר משם השיר, "אם לא למטה מזה"; ברור גם מדוע הדוברת מרגישה כאותו דג לכוד [ אגב, הקרפיון הוא דג של מים מתוקים ולא של מים מלוחים ] במעברים בלתי פוסקים. גם לו נעלמה "עגלילות העולם וזרימת המים החופשית". העולם הפך "נוקשה", "קריסטלי" אם אנחנו מניחים שהים הוא כמובן גם סמל די ידוע לעולם הרגש.
  • ומכאן לשם השיר – מה למטה מזה? האם עליית הצדיק לעולמות העליונים ביותר בשל צדיקותו היתרה זהה בעוצמתה לאותו "מצב אנושי" המודגם דרך הדג [ אגב, עפ"י קאמי ולפי המיתוס של סיזיפוס, דווקא עכשיו חייו מקבלים מלאות ומשמעויות עומק בלתי רגילות, כסיזיפוס נכפתה עליו תנועה חוזרת ונשנית ] וסגירת הים, כלומר אין נמוך מזה. אין נמוך מהיות דג נע בין אמבטיה וגיגית לפני פסח ולפני שהוא הופך לגפילטע-פיש כשילדים, המסמלים את התמימות, את שמחת החיים, את היעדר ה"רוע" צוחקים.
  • סיום השיר, הוצאת הפקק מהאמבטיה אולי גם הוא מעין סמל או הדהוד ל"סגירת הים" והעלמות זרימת העולם, ובכך סיום השיר, יתכן שמהדק טוב יותר את מרכיבי האנלוגיה בשיר. ואותו נמוך זהה אצל הדוברת ללמעלה מזה של הרבי מנמירוב.
  • ואחרון, אם בענייני קאמי אנחנו, בטח לא נשכח את "הדבר" וגם לא נשכח את הים, שגם הוא נסגר בשל מגפת הדבר, ובאו לרחוץ בו בגניבה, והבריחו דרכו לעיר הנצורה.1

דיאלוג ושכרו

ביומיים האחרונים אני מקיים דיאלוג נרחב עם חבר אינטרנטי בשם יוסי1 סביב סיפור ופרשנות אודותיו של עגנון בפורום נשים וגברים באמצע הדרך, תפוז

יוסי –

לא מזמן קראתי את "מחולת המוות" של עגנון, וסקרן אותי מה לויקיפדיה יש לחדש על הסיפור. וזה לשונה:"בסיפור "מחולת המוות או הנאהבים והנעימים" של עגנון מתפרץ בן הפריץ לחתונת זוג יהודי, רוצח את החתן וחוטף את הכלה. לאחר זמן קצר נערך טקס נישואיהם, אך החתן המת מופיע בטקס, והכלה יוצאת עמו במחול, עד שהיא נופלת מתה גם היא."
אז איפה טעינו?
אז ככה:
לא בן הפריץ, כי אם הפריץ עצמו.
לא הפריץ ולא בנו מתחתנים עם הכלה –  היא נחטפת לאחר טקס הנישואין שנערך עם הבחור היהודי.
החתן המת לא מופיע בשום טקס.
הם לא רוקדים שום ריקוד בחייהם.
את ריקוד המוות הם רוקדים אחרי ששניהם כבר מתים.

בקיצור, ממש לא ברור לי למה מישהו טורח לערוך ערך בוויקיפדיה, אם העריכה שלו מרושלת בכל משפט ומילה.

אני –

"אחרי 20 שנה" של נגיב מחפוז עוסק כמו עגנון בסוגיה האיומה הזו: "זכות הלילה הראשון"*.. אצל מחפוז זה הופך לסיפור נקמה אקזיזנטציאלי רב עוצמה של זהות עצמית. אצל עגנון זה סיפור על "קידוש השם" .

יוסי –

וואללה. לא הכרתי את הסיפור, מכיר רק את אחרי 20 שנה של או הנרי (וגם את זכות הלילה הראשון…).  אז זהו. נפלת בפח, ידידי היקר. זה לא סיפור על קידוש השם. זה מה שהמספר רוצה שתחשוב, "סיפור על קידוש השם".אבל המחבר (ולא הסופר) רוצה לספר סיפור של החטא ועונשו. תיכף אמצא ואעלה מאמר של מישהי שטוחנת את הסיפור הזה עד דק.

אני –

מחפוז נותן שם לסיפור שלו, כרפרור ל-או הנרי: לא נורא  מותר ליפול ב"פח". אתה יודע, אגב, שעגנון היה מאותם שלעגו לחוקרי ספרות שניסו לתת פרשנות "אחת" ו"חד משמעית" לסיפוריו. הכתיבה האירונית שלו מטבעה פנתה לאפשרויות שונות של פרשנות.

יוסי –

מובן שעגנון משאיר לקורא לבחור בין אפשרויות פרשנות שונות. אבל לפעמים, בעיקר בסיפור הזה, הוא מפזר על פני השטח בלי סוף רמזים שמוליכים אותך להבנה אחת. למשל – סיפור של מוות על קידוש השם. אבל מרומזים במובלע רמזים יותר עמומים, שנותנים פירוש הפוך לגמרי – לא מוות על קידוש השם, אלא מוות כעונש על חטאים!. הנה מאמר של ארנה גולן, את מי שהסיפור מעניין, אני מאוד ממליץ על המאמר הנ"ל שמסביר הפוך על הפוך… קבצים המצורפים להודעה

ארנה גולן – מחולת המות לשי עגנון

המשך הדיון מבוסס על קריאת המאמר הזה של ארנה גולן. מומלץ לקרוא אותו, במיוחד לחובבי עגנון וחובבי פרשניו הרבים.

ועוד עניין אחד, די ייחודי לעגנון דווקא שיש לו כמה גרסאות לכל סיפור. כל פעם שהסיפור מתפרסם פעם נוספת, יש שינויים. בדרך כלל לא שינויי סגנון או עריכה אסטתית, אלא משפטים שמשנים את המשמעות לגמרי. למשל – בסיפור שלו על ליל הסדר, סוף הסיפור מופיע בשתי גרסאות: באחת – שמש בית המדרש נושא את האלמנה לאשה, והסיפור נגמר באושר ואושר. (טוב, אולי גם עושר מצד האלמנה). אבל בגרסא אחרת – הם רצו להתחתן, אבל זה לא התממש, כי האלמנה רצתה לעלות לארץ, והשמש לא. ולכן נפרדו – הסיפור שהוביל כמעט לאיחוד – נגדע כי הייתה להם מחלוקת בדבר הצורך העכשווי לעלות ארצה.

אני

אתהה מבין שגם הוא הבין שהוא מפרנס דוקטורנטים, חוקרים, כותבי מאמרים ומה לא, בשל שינויי הגרסאות.

משתתף חדש – קלייטון –

הבן אדם יכול להיות מוות על קידוש השם וגם כעונש על חטאים – הבן אדם בין כה וכה יכול למות רק פעם אחת (בכל גלגול) אז למה לא להעמיס על המוות שלו כמה שיותר דברים טובים.

יוסי –

בסיפור הכל יכול להיות. שאלף כדורים ירו על ג'ימס בונד, אבל הוא ניצל (בזכות נערת בונד הנוכחית שהסיטה את הקליעים בקימורי גופה) אבל כשאתה מספר סיפור עם "מוסר השכל", לא טוב שזה יהיה דו משמעי.והנה, עגנון בגיחוך מתחת לשפם, מביא לנו בסיפור אחד שניים, ואתה צריך לבחור למה התכוון המחבר, למה התכוון המספר, ולמה התכוון שי עגנון. (הוא אגב מן הסתם היה אומר – תשאלו את קורצוויל. קורצוויל זה המפרש. (כשבהזדמנות אחרת נאמר שתמיד קורצוויל היה טועה בפירוש הראשון…))

אני –

אבל, "סיפורי לקח" או "סיפורי מוסר" הצחיקו את עגנון, לפחות לדעתי, עד דמעות. בשל כך הוא כתב בצורה אירונית מובהקת [ לכתוב שיש מישור גלוי ומישור סמוי, חתרני, זה לומר: אירוניה.]

יוסי –

אחרי קריאת המאמר [ ארנה גולן, אב"ח] התרשמתי שהיא מקפידה בפרטים וגם יודעת להוציא מהם מיץ שעל פניו לא נראה שיש. ראה לדוגמא במאמר הנ"ל [ ארנה גולן, אב"ח]. על ההבדלים בין נוסחי הסיפור השונים בסיפור מחשבות הנערה, על הצל הנופל כשהפרש מתקרב. שינוי נוסח במילה אחת נותן משמעות שונה לגמרי, והיא עומדת על זה יפה.

אני

איזה מזל שלא למדתי פלפולי תלמידי חכמים, וקוצו של יו"ד נותרה קצה גרפי בקצה האות יו"ד. מן הסתם אתה מבין את עמדתי ביחס למאמר הספקולטיבי, שמבסס עצמו על הנחה היסטורית בלתי מוכחת בעליל, אלא רק בקירוב [ מה שקוראין בבית המשפט – נסיבתי ] על זמן הסיפר המשוער, ומציאת שתים או שלוש נקודות דמיון בסיפור לכללים שנכתבו בפנקס ליטא כזה או אחר. כדי לבסס "זמן עלילה היסטורי תקף" שלב הראשון, ומכאן לבנות  תמונת חטאים: האחד מחשבה והשני ניצול של מעמד. החטא השלישי הוא מחשבה לכאורה של הכלה. אלה החטאים: הכוונה של אבי הכלה להלביש את חתנו בבגדי משי יקרים בניגוד לפסיקות בפנקס ליטא, דבר שלא בוצע לבסוף, הסמכת החתן לרב על ידי משלוח כסף ובקשת טובת הנאה מסוימת ] מחשבה, הרהור, הורדת העיניים שלכאורה לרגע קט "העדיפה" הכלה את הפריץ. לא בטוח שזה באמת קרה, זו הפרשנות המורכבת של א"ג [ארנה גולן] בניתוח הבדלי גרסות של הסיפור. עליהם מוענשים חתן וכלה באמצעות נבוכדנאצר העכשווי לזמן, ההיסטורי המשוער של הסיפור, הפריץ.

לטעמי, לפחות, זו הגזמה, או "פרשנות יתר" או כמו שכתבתי "קוצו של יוד". ענין "הצל הנופל" – חילופי הגרסאות והתירוץ המגוחך לחילופי הגרסאות.. אבל אפילו עפ"י התירוץ שלה [ של ארנה גולן ] "כבר נכתב פעם", ברור שהמחבר [ לא המספר ] הרהר בינו לבינו והחליט שככל הנראה גם הוא הגזים בהענשת הנערה על מחשבה בלבד.

התמונה העולה מהסיפור עפ"י פרשנותה של גולן מזעזעת במיוחד – גם כך האל היהודי לא בדיוק רך, נעים אבל בסיפור שהיא כתבה, הוא מעניש באלימות ובמוות גם על המחשבה.. לידו ה"אח הגדול" אפס. התפיסה הדתית לא שופטת מחשבות [כי רק אלוהים יכול ] אלא מעשים, ולפחות לפי הבנתי אלוהים העניש את בני ישראל רק על מעשיהם, לא על מחשבותיהם. [ מעשה = דיבור!].ועל מה עונש המוות? מחשבה על בגד, כתב מינוי לבעל המאה ובלבול בשכלה של כלה?? [ כיוון שהוצפתי השבוע בפרשת קרח ועדתו, אני דווקא משווה את עצמת האלימות האלוהית שם לבין האלימות דרך הפריץ של אלוהים ]. לא פלא שהיא [ א"ג*] נזקקה אח"כ לבלבל את המוח על "הסופר ש"י עגנון", כשאין לה מושג בסיסי מה הוא חושב,  המסקנות מהפרשנות שלה מעלות תמונת עולם דתית קיצונית וממש מסוכנת. בשלב מסוים חשבתי שאולי היא רואה בסיפור מעין מקבילה לבת יפתח, אבל האפשרויות של אינטרפרטציה חדשה, חדשנית שלא נכתבה כמותה, בסגנון הלימוד התלמודי… אני מסכם מבחינתי: הסיפור אירוני, בכך אף היא מודה, יש יסוד גלוי ויש יסוד חתרני [ מה שהיא מכנה "מספר" ו- "מחבר" ]. האירוניה מונעת הסקת כל מסקנה חד משמעית, כלומר אם אהיה נדיב מאוד- הסיפור  הוא סיפור של קידוש השם, שעפ"י פתיחת תשובתה – התרסה כנגד האל בשני מובנים: קידוש השם של הזוג שפגישתם במותם מתריס כנגד אלימות העולם והיעדר השגחה אלוהית, וההתרסה השניה היא כנגד האלימות האלוהית – השגחה פרטית מוגזמת.

יוסי –

ואו, טחנת אותה עד דק.. המאמר [ של א"ג "מחולת המוות" של ש"י עגנון ] מבסס עצמו על הנחת עובדות היסטוריות שונות במועדים שונים (גזירות ועד הרבנים). אני לא בקיא באיזה גזירות גזרו באיזו שנה, אבל חזקה עלי שאם הכותבת ציינה מה היה מתי, יש לה על מה לסמוך, אחרת היו קוטלים אותה אפריורית, ר"ל עוד לפני שהיו נכנסים לדון בעצם הטענות. הפרשנות שלה מעלה אל קנא ונוקם באופן המחמיר ביותר. נכון גם לי זה היה קשה מאוד. אבל קשה זה לא אומר שלא אפשרי שזה מה שעגנון רצה להביא – העמדת חטא העובר על גזירת ראשי הקהילה – לחטא שדינו מוות, בעיקר בעידן בו פוגרומים היו מעשי יום יום. חילופי גרסאות – לענ"ד [ לעניות דעתי ] דווקא כאן בהחלט יש מקום לומר שכל שינוי בניסוח, כמעט מחייב שינוי בטענה אותה טוען המספר. אחרת לא היה מתקן רק קצת סגנון. מסכים שהיומרנות לקבוע מה דעת עגנון בנושא היא יומרנות, אבל לא עניין מופרך, כשמחפשים משמעות וטעמים למה שכתב. 

אני –

ידוע לך על מישהו שטרח להגיב למאמר הזה?

הסְבָרָה מושתתת על ציטוטים רבים, וקירובי ענין  והיא אפשרית, אבל לדעתי היא תוספת אישית של חקרני עגנון, ולא חוקרי עגנון*.אני בטוח ששמת לב למעבר שלה מציטוטי המקרא שמציגים דמות מסוימת מאוד, שגילומה, לדעתה, הוא הפריץ. לא בכדי כתבתי ולא בטעות "נבוכדנאצר", ולא בכדי נזדקקה החוקרת לציטוטין מובהקים מירמיהו. בשלב הזה של הקריאה כבר חשבתי שאני קורא עוד אלגוריה, והכלה היא עם ישראל והחתן הוא המשיח. לטעמי ארנה גולן כתבה אינטרפרטציה יפה ובה היא נכתב סיפור חדש לגמרי. בגישות פרשנויות ליברליות [ כל מה שהקורא מבין, מרגיש, חושב = אמת ] ופוסטמודרניסטיות מאוד, זו בהחלט פרשנות לגיטימית. אלא מאי, שהיא כתבה אותה בשלהי המודרניזם, ולא בטוח כלל שהמושג "פוסטמודרניזם" היה מוכר לה, ר"ל, הטכניקה והאסטרטגיה של כתיבה ריזומית [ לא הירארכית אלא באמצעות צירוף ענינים זה לזה ללא חיפוש ה"אמת" הוודאית].

לגבי מעמד הסופר ויצירתו – ההיסוס בו כתבה על עגנון הסופר [אם כי הקדישה לכך נפח די גדול במאמר] נבע מכך שהיא חלקה על דעת האידיאולוגיה הפרשנית של החוג לספרות בירושלים באותה תקופה – ניו-קריטיצזם ו"ויתור על דמות הסופר הקונקרטי בהליך הפרשנות". היא התייחסה לאדם הקונקרטי, ההיסטורי. שמת לב שהיא נמנעה מאמירה המכילה את המלים "פסיכו/פסיכולוגיה" בדבריה, זו זהירות אקדמית ראויה. ולסופה של תשובה – המאמר שכתבה מרתק, דווקא בגלל המופרכות שלו. ולו רק בשל הכלים בהם השתמשה ליצירת התיאוריה וה"הוכחה" שלה, הטכניקה האינטדסציפלינרית החשובה כלכך בחקר הספרות, והרחבת השיח והדיון. 

יוסי –

אני לא בטוח שיש לי כלים להבין כל שכתבת על הגישות פרשניות. לגבי "עגנון" כסופר או כמספר – העמוד האחרון במאמר מדבר בצורה ברורה ביותר על עגנון האיש והסופר, דמות מובחנת מ"המספר"

אני –

בתיאוריה של הספרות מבחינים בין 3 קולות בעיקר בפרוזה, שם הענין התיאורטי מורכב מאוד, וכתוצאה מכך, היא משפיעה על ביקורת של ספרים שאינם "פרוזה אמנותית" אלא סתם "פרוזה"  : [ אבל לעניננו, הפרוזה האומנותית היא החשובה ]

הסופר – האדם החי שישב וכתב, וחשב, והגה וכו' [ פעמים רבות יש לו צוות שעוזר לו: עורך או עורכים, קורא ראשון, חברים, מומחים שונים, יועצים וכו' ] – אני מתייחס רק לטקסט אמנותי. [ספרי מתח/משטרה וכו' נעזרים רבות באנשים מהתחום כדי להפוך את הסיפור לריאליסטי יותר].

מחבר – דמות ביניים בין הסופר לבין המספר. ככל שהמחבר קרוב לסופר, כך הטקסט יהיה יותר ביוגרפי, עד האוטוביוגרפיה, וככל שהמחבר מתרחק מהסופר כנראה נקרא סיפור שמפריד בין הריאלי לבין הבדיוני [ המחבר ]. נוטים לייחס למחבר את ענין העמדה ביחס ל.. , גישות אידיאולוגיות, פוליטיות וכו' שאפשר להסיק מהסיפור/הרומאן. כפי שראית במאמר של ארנה גולן, היא הפרידה באופן נוקשה מאוד בין המחבר לבין המספר, ולבסוף נסתה לאזן את שתי הדמויות באמצעות חיטוט בעגנון הביוגרפי, האדם שעמד וכתב.

המספר – הקול שמספר את הסיפור. לפעמים אין דמות מאחורי הקול, ואנחנו קוראים לו "מספר כל יודע", לפעמים יש לו דמות [ ואם זה מספר בגוף שלישי, כזה שלרגע לא אומר אני ] ברור שהמחבר [ראה הסבר קודם ] טורח שנדע מיהו, מהי עמדתו וכו' ישנו מספר בגוף ראשון, זה שמספר על עצמו. לפעמים הוא רק עד [ ואז הגיבור הוא דמות אחרת, מה שמייצר מערכת אירונית מורכבת בתוך הסיפור ], כזה שרואה ומדווח, יש שהוא הגיבור, הסיפור הוא עליו. לגבי מספר בגוף ראשון עולה תמיד שאלת המהימנות [ ודוק, אצל גולן העיסוק המופרז ברשימות של קהילה מטרתו הפיכת המספר למהימן כמה שאפשר יותר, על מנת לבסס אירוניה במתח בין שני המישורים של הסיפור – מישור גלוי – קידוש השם [המספר ] מישור סמוי – עונש על חטא הגאווה/היבריס [המחבר] ולא אירוניה הנובעת ממהימנות או חוסר מהימנות של המספר. בוודאי שהסופר לעולם אינו מספר. גם בסיטואציית ההיגוד [ סיפור בעל פה, סיפור מוקרא, קריאת סיפור בכיתה ] הכי אינטימית- הורה וצאצאו/תו, המספר – האם או האב – אינו המספר של הסיפור.

דבר אחרון – גישות מודרניסטיות בחקר הספרות נוטות מאוד לעמדה שיש לחקור ולחפש את התשתית [ אינפרה-טקסטורה] של כל יצירה, כי היא האמת. [ לא רוצה להכנס לסוגיות המקור הפילוסופי, אבל אפלטון ותפיסת האידיאה שלו הן תשתית מובהקת לחקר האמת הפנימית והסופית] בטח אתה זוכר את התיאוריה של חומסקי על הדקדוק הגנרטיבי ועל תבנית היסוד ממנה השפה נוצרת – is generated כל הזמן וללא הרף.. מכאן גם בספרות התחילו לחפש מבני על ומבני עומק [ לאחרונה קראתי ספרון שכתב בנימין הרושבסקי – ריתמוס הָרחבוּת אצל אצ"ג, ושם הוא מנכיח בצורה הבולטת ביותר את אופיה של הקריאה הסטרוקטורליסטית [ מודרניסטית, אופיינית למחצית השנייה של המאה ה- 20 ] בשירה. משקל דו קומתי, מבני עומק תימאטיים וכו' בדרך כלל, הגישה הזו בנויה על שרטוט של מבני על ומבני עומק.

הפוסטמודרניזם בכלל לא מאמין שיש מצב כזה של מבנה על ומבנה עומק, הפוסטמודרניזם משטיח את המציאות לגמרי כשהוא מבטל את ערך האמת ששפה מסוגלת לבטא. הלשון שהיא כל כולה רק סימנים ולא כלום, והאדם מעניק לצלילים התבניתיים האלה משמעות שלא משקפת דבר במציאות. לכן, אם אין כלי מתקף אמת על מנת לבסס דבר מה שיטת הקריאה והכתיבה הפוסטמודרניסטית תצרף צירופים ובאמצעות סמיכות ה"דברים" זה לזה תעלה "אמת" כלשהי. אם ארנה גולן לא היתה מנסה באמצעות הענין ההיסטורי והצגת מקור היסטורי ראשוני לשקף עמדת עומק [ אמת!], אלא רק היתה מציבה כאפשרות את הענין ההיסטורי ברצף של הדיון בסיפור, זו היתה כתיבה פוסטמודרניסטית מובהקת.

___________________________

זכות הלילה הראשון (צרפתיתdroit du seigneur, זכות הסניור; לטיניתius primae noctis, חוק הלילה הראשון)[1] הייתה זכות הראשונים המיתולוגית של הסניור הפיאודלי לשכב עם בתולות מבין הצמיתות לפני ליל כלולותיהן, או זכותם של שליטים אחרים בתקופות שונות.

א"ג – ארנה גולן, כותבת המאמר

חקרני עגנון – אותם, שעיקר עיסוקם חיטוט בכתבי עגנון, מציאת כל מיני דברים ביזאטריים, נדירים כאלה שלא נשמעו עד היום. עיסוק האופייני מאוד לתלמידי ישיבות, שאבדו לעד את המבט הכללי והאפי והפנורמי לטובת עיסוק בפרטים קטנים, שלא בטוחה חשיבותם.

מאמר התוקף את מאמרה של גולן, בדרך חריפה משלי – משה י. הרצל – "עוד על מחול המוות" דרכו של הרצל היא מעקב אחרי כל הפסוקים השונים, הקשרם, פשפוש בציטוטיה מדברי עגנון. כתבתי ליוסי שאינני פלפלן ואינני עוסק בקוצו של יו"ד. הרצל מראה הלכה למעשה תיאוריה פלפנית-ישיבתית-תלמודיסטית ושברונהּ המלא.