רונית ליברמנש-ורדי

בניגוד לנוהל הרגיל של הבלוג הזה, בחרתי להקדיש את הרשומה הנוכחית למשוררת חיה, נושמת. אחת מהמשוררת הטובות שפועלות כיום בשדה השירה העברית. חייב לציין, שאני מכיר את רונית דרך אריאנה מלמד, ומאז ומעולם נחשבה בעיניי כיוצרת ייחודית.

לאחרונה התפרסמו שני שירים שלה באתר ליריקה, https://lyrica.org.il/blog/, וקיבלתי לשמחתי אישור מרונית להעלותם אצלי בבלוג הזה, וכמובן לכתוב את הקריאה שלי לשירים הללו.

נמלול

נִמְלוּל – מתוך רב מילים:
תחושות לא נורמליות בעור, כגון צריבה, עקצוצים, תחושת דגדוג וכד', ללא סיבה מוחשית נראית לעין.

לִפְעָמִים הַמָּזוֹר אֵינוֹ אֶלָּא
קְטִיעָה בְּאִבְחָה
חַדָּה
לְלֹא
הַרְדָּמָה.
כָּךְ יֵעָשֶׂה לִקְשָׁרִים
חוּץ־גּוּפִיִּים מַמְאִירִים
מִשְׁפַּחְתִּיִּים
גַּרְעִינִיִּים.
 
פֶּצַע פָּתוּחַ
וּלְאַחַר מִכֵּן
צְרִיבַת
מֶדוּזָה
וְאָז נִמְלוּל
שֶׁיּוֹם אֶחָד
יִתָּכֵן
שֶׁיַּעֲלֶה אֲרוּכָה.
 
 
קו 25
אִשָּׁה בְּאֶמְצַע הַחַיִּים בְּרַסְטוֹת מַאֲפִירוֹת,
מֻזְנָחוֹת, עָלְתָה בְּעֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת לְקַו 25
בְּאַחַת וּשְׁלֹשִׁים בַּצָּהֳרַיִם, בְּהִתְיַשְּׁבָהּ מוּל
צֶמֶד בָּנָלִי שֶׁל נְעוּרִים
שְׁמַנְמַנִּים,
מְצַחְקְקִים.
בְּהִתְכַּנְּסָהּ לְתִיק
הַבַּד הַפִּרְחוֹנִי, מִתְאַיידת לְמַרְכִּיבֶיהָ,
הֻפְּנַטְתִּי לַסִּכּוֹת הַכְּסוּפוֹת, הַיַּלְדוּתִיּוֹת,
שֶׁעִטְּרוּ אֶת שָׁרָשֶׁיהָ הַמְדֻבְלָלִים,
מִתְקַשָּׁה לְהַפְסִיק
לִנְעֹץ.

קראתי את שני השירים מתוך עמדה כפולה: כל אחד בפני עצמו, ואחד משקף את השני והשני משקף אותו – כמו שתי מראותזו מול זו ואינסוף השתקפויות.
הראשון מתמקד בריפוי, בכריתת הנגע על אף הכאבים הבאים אחריו.

לִפְעָמִים הַמָּזוֹר אֵינוֹ אֶלָּא
קְטִיעָה בְּאִבְחָה
חַדָּה
לְלֹא
הַרְדָּמָה.

כשנעלם הנגע, הוא חדל, אינו יותר. הנמלול הוא העקבה של העקבה של הנגע, שהוא עצמו עדות לשכבר איננו [ לו אתייחס כיאות אל דברי עדי אופיר בספרו המונומטלי "לשון לרע" ]. העדות של העדות ל"דבר עצמו" או לכשעצמו מזכירה איך אסטרופיזיקאים ואסטרונומים יודעים שיש חור שחור, או אוספים חומרים על כוכבים או פלנטות מבלי לראותם כלל. על פי עדויות של עדויות של עדויות… והדבר לכשעצמו זה שנותר עד מחיקתו? זה הנמלול, שבשיר הזה הוא גם שם השיר, וגם זוכה להגדרה לשונית קשיחה, כמו הגדרות מדעיות של "התעקמות האור" בדיווחים על כוכבים רחוקים. הנמלול שהוא העדות הופך ל"דבר עצמו" שגם לו תהא עדות, שתעיד אחר כך על קיומו שנעלם לו. שהיא עצמה תוצאה של עדות למאורע כלשהו.
השיר השני, ריאליסטי . שמו הוא שמו של הקו חוצה המטרופולין מדרומו, בת ים, לצפונו אזור המכללות והאוניברסיטאות של ת"א. השיר, בעל הנרטיב התיאורי בלשון הפרוזה, הוא על גבול ה-ננו סיפור [מיקרו טקסט ], כבר בשמו, שאינו נזקק ל"הסבר" שונה ואחר מהשיר הראשון, ובכך משקף את היסוד הסוריאליסטי של השיר הראשון – הגדיעה והנמלול. האכזריות של הפעולה והתוצאה העדינה.
האכזריות, אם קיימת בשיר השני היא בעימות, שלא מתרחש, נעימות הוא בתודעת המשוררת בין העולָה לאוטובוס לבין בני הנעורים. בין הילדה שחיה עדיין "הֻפְּנַטְתִּי לַסִּכּוֹת הַכְּסוּפוֹת, הַיַּלְדוּתִיּוֹת," לבין החיצוניות האומרת, לדוברת בשיר, דבר אחר.* השיר השני, שיר התבוננות, כזה שמנסה להעלות תובנות אסתטיות, למשל צירוף ניגודים: נעורים-זקנה; מוחצנות – התכנסות פנימה, כעקרון מארגן מציאות [ אצל הדוברת בוודאי ], ומבחינה אידיאולוגית – "אלוהים נמצא בדברים הקטנים", המבט אל השוליים שבשולייים, שבעקבות המבט האסתטי, המכונן, זוכים להארה ולחשיבות שיש בה מיסוד "האייקוניות". [ כלומר, יצירת תמונה, אירוע בעלי אופי של אייקון, סמל מכונן, סמל-על, מצב מיתוס].
שני השירים קיימים בתודעת הדוברת. אליה נשזרים פרטים מהמציאות לאריג אסתטי, שני השירים, הדוברת [ דוברת כל-יודעת, חזקה ].
על מנת לחדד את דבריי,במיוחד ביחס לדוברת בשיר, זו המתעדת תודעה, זו המארגנת את המציאות במבנים אסתטיים, אני נעזר בהקדמה לספרו על עמרי בן יהודה – "לא אראה לך, על קריסת דמות המספר בספרות היהודית המודרנית" [הוצ' מאגנס, 2019]. בן יהודה מעלה את דמות המספר בפרוזה או דמות הדובר השירי [האני הלירי] בשירה, ומצביע על התפרקותו. במבוא הוא מציג את עקרונות המבט שלו, וממבוא זה אני רוצה להציג שני ציטוטים שעל פיהם אפשר לראות את המורכבות של הדוברת השירית [האני הלירית] בשני שירים אלה:
1. ציטוט של ציטוט של בן יהודה [ מבוא, עמ' 2-3 ] "הגישה לטראומה באמצעות נרטיב, מלווה זמן רב בפרדוקס או בקשר כפול; החוויה הטראומטית איננה ניתנת לניסוח אך מבקשת דיבור אינסופי. הסיטואציה המוכרת והמוזרה הזו מצאה ביטוי טוב בכותרת משנה של שני פסיכואנליטיקאים צרפתים: "על מה שאי אפשר לדבר, אי אפשר לשתוק" "
2. "בספר זה בכוונתי לבחון כמה מקרים אפּוריים כאלה, שבהם הסופר מתלבט בין חוסר יכלת לדובב מצד אחד, לבי אי היכולת להפסיק לדובב מן הצד האחר" [ מבוא, עמ' 5]
משני ציטוטים אלה עולה, שדמות המספר ה"כל יודע" בצורותיו המודרניות, במיוחד אלו של מחצית ראשונה של המאה ה- 20, עגנון-קפקא, מתרסק ומתפורר בשל בעיות ייצוג של הבלתי ניתן ליצוג, או הצלחת הייצוג מאיינת את המוצג. זה המתח הבסיסי.
בשני השירים הללו, ה"דבר לכשעצמו" הייצוג" מובאים באמצעות מטונימיות, או דרכי עקיפין המעידים על קיומם. הדוברת הכל יודעת, מכירה את העדות, אך לא את הדבר עצמו. הייצוג המילולי, התודעתי אינו מסוגל לומר את הדברים, כי אי אפשר לגעת בהם, כמו שאי אפשר לראות "חור שחור". זו בעיית עומק פילוסופית וספרותית ממדרגה ראשונה. אמנות שכל כולה מתקיימת בזכות היכולת של המילה להעיד על המציאות. ומכאן נגזר כאבו של האמן, אותה פרסונה מורכבת, שמאבדת מיכולתה לייצג במלים את המציאות, ואפילו את המציאות הפנימית האישית והסובייקטיבית, ולכן היא נעזרת בעדויות ה"נגזרות" מתופעות כדי לבסס נרטיב או תמונת מציאות.

פורסם על ידי arikbenedek

אוהב שירה , אוהב לקרוא משוררים שכבר לא חיים, מתים, ושירתם אבדה אי שם בזמן או בזכרון. לפעמים יש סיבות מעולות ולפעמים סתם, הזמן, היעדר כספים או רצון.

4 תגובות בנושא “רונית ליברמנש-ורדי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: