גד קינר / קיסינג'ר

מותר / גד קינר-קיסינגר

5 באוקטובר 2021 [השיר הועלה באישור המשורר]

מֵרֹב תּוֹתָבוֹת פְּצָעִים חַבּוּרוֹת וּמַכּוֹת טְרִיּוֹת

אֵין אֲנִי.

כְּשֶׁאַעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת כּוֹפְרִים

לֹא טְהוֹרִים אַנִּיחַ בְּפָנָיו שַׂק

מָלֵא חֶלְקֵי חִלּוּף.

אֶת מוֹתַר הָאֲנִי אוֹרִישׁ לָכֶם.

• אתחיל בכך שאני מכיר את גד המון שנים, דרך בת זוגי, שהיתה תלמידתו ודרך חברים משותפים.
  לגבי השיר החכם והאינטלקטואלי מאוד הזה, שמכיל בתוכו תחושה חריפה של מרד, התנגדות ואולי, אולי גם בוז.
  השיר פותח ב – רפרור לירמיהו א' פסוק 6
• "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן."
• וכן ברפרור לתרגום של פרישמן לקורנליוס של שייקספיר, בו מופיעות החבלות בגוף בצורת ריבוי. אבל ובכלל, יש שימוש רב בצורה הזו בשפה הדתית [ ראה: פורום חדרי חדרים – https://did.li/nClTY ]
  כלומר, למעט המילה תותבות, השיר פותח ברפרור ללשון דתית או לדיבור עם אלוהים. הבית השני הוא תמונת "אנטי חומר" של תפילת אשכבה**:
• 
  יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד. יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם:מְנוּחָה נְכוֹנָה בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה, בְּמַעֲלַת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים, כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים. וְחִלּוּץ עֲצָמִים, וְכַפָּרַת אֲשָׁמִים, וְהַרְחָקַת פֶּשַׁע, וְהַקְרָבַת יֶשַׁע, וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה, מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה.
• הטור החותם את השיר, מרפרר לטעמי לסוגית "מוֹתר האדם מן הבהמה" בעיקר בשל השימוש במילה "מותר", המצביעה על מעבר לגוף ולחומר. והנה נסגר מעגל. זהו שיר קינה עצמי, במובן הזה קינר ממשיך מסורת ארוכה של משוררים הכותבים על מותם, שרים שירים על מותם, מספידים את עצמם [איך כתב ביאליק: היה איש וראו -איננו עוד" ] בדרכים רבות. זכורה תמיד לבני גילי מסיבת הפרידה של דב"א מעצמו, שגם תועדה ושודרה.
  בניגוד לביאליק, במקרה דנן [ שירו של ביאליק הינו רק נקודת התיחסות ולא שיר לעריכת השוואה אינטרטקסטואלית], איננו עוד, ואז פירוט מה נפסק באמצע [אוי, כמה רחמים עצמיים] הדובר בשיר שלנו בכלל לא מרחם על עצמו., אם כבר הכאב והסבל נמצא במקום אחר, שהרי את מוֹתרתו על שאר החיים הותיר לנו, אז ישנה השלמה.
  האם השיר הוא מחאה חברתית?
  האם הוא שיר העוסק ברפואה המודרנית המתמחה בהחלפת איברים בגוף האדם [תותבות, שק מלא חלקי חילוף], כלומר הגוף האנושי כמכונה [גישה מקובלת בהרבה תיאוריות חברתיות, פוליטיות, רפואיות וביולוגיות]. ואם הגוף האנושי הוא מכונה,
• מה מותר בו?
  השיר פותח ב"אין אני", ליד כל החבלות בגוף, אין אני. אני הוא אותו רכיב רוחני חמקמק, אות זיקה בלת נתפסת ל"היסטוריה" של הגוף הביולוגי, או כמו בימה"ב, כלי לנשיאת הנשמה.
  אבל בל נתבלבלה, וכאן הרפרור החזק לתפלית האשכבה. "מעלות כופרים/ לא טהורים", שהרי המאמין והטהור אלה תכונות רוחניות, המעלות הן אותן מדרגות בהן עולה הנר"נ [ נפש-רוח-נשמה] בעיקר הנשמה לחיקו של אלוהים, לא במקרה דנן, ישנה עליה אבל לא זו שיהודים מקוננים עליה.
  והסיכום, על אף הכל, המותר שבי, שאיננו הנר"נ, הנשמה, אלא [ספרי שיריו, הצגותיו של הדובר, צאצאיו, מחקריו, השפעתו על העולם וכו' וכו' ] "המותר שבו" נשאר לנו.
  במלים אחרות – זהו שיר אשכבה/ עילוי לנשמת החילוני
• .——————————-
  "פרויקט בן יהודה – https://did.li/y5YYH
  ** – חברה קדישא פתח תקוה, גמילות חסד של אמת, תפילת השכבה לאיש – https://did.li/iTwlC
  אחרי מותי, ביאליק, פרויקט בן יהודה – https://benyehuda.org/read/4771