טוהר, יונתן פראנזן

אני רוצה להתחיל בטעות שכנראה אינני היחיד שעושה אותה, זיהוי מוטעה בין יונתן פראנזן לבין יונתן ליטל, מחבר "נוטות החסד". אחד מהספרים היותר פרוורטיים שקראתי בימי חיי, ואני בוגר "סטאלגים" לסוגיהם וספרות "מופת" פורנוגרפית בה הסטיות הן שם המשחק.

לקח לי זמן להתחיל לקרוא את הספר המאיים הזה, בגודלו. 638 עמודים, ארוכים, אותיות לא גדולות. אבל, ייאמר לזכותו של פראנזן, לכתוב הוא יודע היטב, ולמשוך את הקורא לתוך הסיפור, העלילה והדמויות, כך מי שנבהל מאורכו של הספר, שלא יבהל כלל.

כך התחלתי אותו, וסיימתי בשלוש ישיבות לילה ארוכות, מענינות יותר מבינג' בנטפליקס. כך גם הבנתי שמשבר הקריאה התורני שלי נעלם, ונרגעתי.

ומה יש בספר הזה. יש בו 6 חלקים, כל חלק מציג דמות ראשית אחרת. למעט החלק הראשון והחלק האחרון, שבהם "טוהר" [ Purity] או פיפ כפי שהיא קוראת לעצמה היא הגיבורה, או הדמות הראשית. הספר מציג תמונה אפית של vאמריקנה ממלחמת העולם השניה ועד ממשל אובמה. כמו הרבה סופרים, מלחמת העולם השניה, ואצל פראנזן הדגש הוא על גרמניה המזרחית, דווקא והדור שצמח לקראת הריסת החומות ואחרי נפילת החומות.

מה יש ומה אין ברומן האפי הזה?

כל נושאי הכתיבה האמריקאית – הרס המשפחה, קפיטליזם, זוגיות קיצונית ["חתולה על גג פח לוהט"] מליארדרים, זקפה אחרי זקפה. מוטיב העני שבעצם הוא עשיר לגמרי, יחסי הורים – צאצאים, יחסי אמהות-בנות, אמהות בנים [ כן, אמא של אנדאס הראתה לו את איבר מינה, וואווווווו], התיחסות לויקיליקס, אסאנאג' [הומו], בגידה ושיבה מאוחרת של הבן הביתה. [הבט הביתה מלאך].

אינני מומחה לספרות אמריקאית, אבל כמו כל מערבי ממוצע, האימפריאליזם של המדיה האמריקאיות, הז'אנרים האמריקאיים מוכר היטב. אין בספרו של פראנזן חתרנות, באמת. אבל יש בו שפה בוטה בהחלט. שימוש ראוי להערכה בתצורת האקספוזציה ל-אקספוזיציה, שבעצמה היא חלק מהעלילה המתקדמת. כן, אפשר להניח שלאור הנובלות המרכיבות את הרומן [כל אחת, אגב, יכולה לעמוד כסיפור בפני עצמו] יש אולי ניסיון למבט אפי כמו משש מצלמות שונות, ובכך להשיג מבט של 360 וכן עומק ונפח [כדור] של דמות אחת ויחידה 0 פיפ. "הכל אמריקאית החדשה". מרתק ששני הגברים העוצמתיים ברומאן מדברים בגוף ראשון,פיפ היא דמות ראשית בגוף שלישי

לקרוא, לא לקרוא?

ממליץ מאוד לקרוא.