ענבל אשל כהנסקי

מתוך: איאוס ורודת האצבעות, 2021, עמ' 31

לפני שנים רבות דן מירון כתב על ענין מרתק, מקומו של הפרט בתוך מערכת שירית/ הקשר פרשני כמעט הרמטי. מירון התיחס לשיר הבודד בתוך קובץ השירים הראשון של אלתרמן, "כוכבים בחוץ", ושאל אם יש בכלל "קיום עצמאי" לשיר הזה, בתוך קובץ שירים בעל מבנה מוצק [סונטה מוזיקלית], בעל הקשר מובהק לגמרי, בעל נרטיב מובהק – ההלך ותופעות העולם [מעין פנומנולוגיה פואטית]. לא זכור לי האם הוא נתן תשובה, והאמת זה לא חשוב, כי שירי "כוכבים בחוץ" וגם "שמחת עניים" לצורך הענין פרצו את ההקשר ה"מקבע/המאחד" ויצרו לעצמם חיים פואטיים ותרבותיים עתירי משמעות, ביטויים בתרבות הישראלית, עד היום.

אותה השאלה, אני רוצה להעלות ביחס לספר שיריה של ענבל אשל-כהנסקי, אאוס ורודת האצבעות. האם אפשר לקרוא את השיר הבודד ללא התיחסות לשם הספר ולעולם המיתולוגי היווני/ההלני אליו הוא שולח אותנו.

אבל לפני המיתוס, צריך להתבונן בשם הספר. להקשיב למוזיקליות של המילה "אאוס", שכולה זרימת אוויר חופשייה מהפה המסתיימת בסמ"ך שמדגיש את הצלילים הפתוחים, האווריריים. אחר כך המטאפורה היפהפיה, שלדעתי לא נס ליחה מאז הפעם הראשונה שנכתבה ביוונית ותורגמה גם לעברית. ענבל עצמה מביאה במוטו בפתיחת ספרה דוגמה לחיותה האינסופית של המטאפורה. אבל אני מבקש להרים את הראש מהספר, ולהתבונן באותה שעת זריחה מופלאה [איילת השחר, קורא לה אלתרמן, אבל אצלו הדרמה המטאפיסית "שירי מכות מצריים" כל כך כבדה, עגמומית ומלאת מטאפוריקה אמוטיבית קשה, הזמן הוא שלהי מלחמת העולם השניה ]. השמיים בהירים, האוויר טהור וצח. אפשר ממש להריח את הטוהר או את האור הזה, והיופי הזה נמצא במסגרת של אצבעות ורודות. היופי הזה מלא הבטחה אינסופית.

אקרא שיר זה, גם מתוך התיחסות לשם הספר וגם מתוך התיחסות לשיר עצמו, כיחידה אונטולוגית מלאה ונטולת כל הקשר. [בסגנון התפיסה האקזיזטנציאליסטית של קאמי. אין עבר, יש רק "כאן ועכשיו". סארטר על ההונאה שבפסיכולוגיה, למשל].

התגובה הראשונה שלי למקרא השיר התייחסה לעברית היפהפיה שמרפררת לגדול משוררי יפיפותו של יפת בעת החדשה, טשרניחובסקי, או לגדולי המתרגמים של שירת יוון וכתבים בלטינית לעברית, דיקמן וקמינקא*. טשרניחובסקי הותיר לנו בתרגומיו לאיליאדה ולאודיסיאה עברית חילונית מלאת גוף, חושנית וחיה בשל הרפרור לתנ"ך, כך גם דיקמן וקמינקא.

השיר כשלם מחבר מורשת ימתיכונית מצריים, ואל השמש רע, והמיתוס היווני הליוס, הוא היפריון, אל השמש הנוהג במרכבת סוסיו. בשיר זה, ובכל הספר, אם איני טועה, ענבל בחרה לראות את השמש, החמה בהיבטהּ הנקבי. לדעתי יש בבחירות הללו להתיחס לשמש לא כאל זכר גם, אולי, השפעה של הישראלית בת זמננו ואולי גם אמירה עקרונית מבחינת הזהות האישית, וכך גם בשיר "בקצה המנהרה" בעמ' 49, המוקדש לאמהּ היא כותבת בסופו:

"חַיְּכִי אֵלַי.

רָאִיתִי אֶת הַחַמָּה וְטוּבָהּ"

אבל, לא להתבלבל, האור וקצה המנהרה המבטיחים טוב, אינם השיר הזה שאנו קוראים. עוד אשוב לזה. הנושא השני הוא קרבן. קרבן מרצון. קרבן הגוף, נגדו יצאו ראשוני העברים בישראל אחרי גלות מצרים. וכאן ישנה כמו רמיזה לפולחני המוות האכזריים של האצטקים, הקשורים במהותם לשמש, שעל פי אמונתם מאבדת דם בכל זריחה

אני מגישה לך בזהירות פיסה מבשרי – איכליהו.

אני מגישה לך ביראה לגימה מחלבי – שתיהו.

קרבן הגוף הוא כמעט הקרבן האצטקי של עקירת הלב, והזנת השמש, או הקרבן היהודי של הבשר, הדם והחֵלֶב [שומן]. השורש חל"ב מופיע בשני המקרים ומצביע על הקרבה הגבוהה. סיום השיר משלים את הקרבן בשורה אחת בה הדגש הוא על פיה הענק, המפלצתי של השמש, הבולעת את הדוברת כשלם, כמו קרפד ענק הבולע טרף גדול, או כמו נחש.

השיר השלם מציג את ההקרבה המושלמת לשמש, היא החמה. בית שני ושורה חותמת אפילו אומרות משהו על שיתןף פעולה בין הקרבן למושא ההקרבה, האל, השמש. אבל ישנו פער בין הפתיחה, בית ראשון לבין שאר השיר, המטיל מעט ספק בטענה הקודמת על שיתוף פעולה, על התאמה מלאה בין הדוברת לשמש.

הפתיחה בעלת האופי אידילי,[בטח על פי האידיליות של טשרניחובסקי, הנוף הכפרי הנהדר, והסכנה, הפחד, החשש, השחור המסתתרים בתוף השלמות], האידיליה שמציגה את ה "נוף צמחי-כפרי מלא שלווה" בשתי שורות הבית הפותח הן: "עלוות צמרת המכנף" ו"תריסי חדר השינה", בקר מושלם של סרטי וולט דיסני. אפשר כמעט לשמוע את סינדרלה שרה ומרוננת וצפורי שיר מפזזות על אדן החלון, וזהרורי השמש מאירים ומבריקים. אך האיום נמצא בתוך השלמות "מסתננת" ו – "חודרת". אלה פעלים עתירי משמעות אפלה, אלימה, פוגענית. [חדירה היא בכלל פועל שבהשאלה מייצג יחסי גבר-אשה]. ומשאמרנו זאת, תיאור הקרבן, היחיד המקריב את עצמו ומהותו מאבד את אופיו "ההתנדבותי" מעט. ההקרבה הזו נשמעת כמו תשלום, מס, שוחד. דמים, כדי שהיום יהיה שלם, יפה. על מנת שלשמש יהיה כוח [ראה אמונת האצטקים], ואולי תחוס על הדוברת.. בוקרו של יום, מעט אחרי שאאוס מפנה להליוס/היפריון , סוסיו ומרכבותיו את הדרך. וכמו כל יום יש להאכיל את הכוח היחיד שמפעיל את העולם.

השורה החותמת את השיר היא הצהרה חד משמעית:

את בולעת את כולי בפיך העצום. את החמה.

נתחיל דווקא בצלע השניה של התקבולת הנרדפת הזו. המהות של החמה היא לבלוע את הדוברת, אין הסבר אפשרי אחר. ללא בליעת הדוברת לא תהיה תקומה לשמש. צורת ה"בולעת" היא היעלמות והעלמה טוטאלית. . כמו קרפדה ענקית הבולעת בפה עצום את טרפה. כך היא השמש, החמה. חלקה הראשון של התקבולת היא: את בולעת אותי, והפה העצום. התמונה הזו מצמררת לגמרי, והיא משבשת לגמרי את התמונה בבית השני, בה המנחה ניתנת מרצון. האם המנחה הזו אמורה למנוע את ההיבלעות?

ועכשיו נשאלת השאלה, איך "אאוס ורודת האצבעות" כשם כולל לשירים המופיעים בה מצליח להכיל את השיר הקשה הזה, שיש בו אכזריות, פחד נורא. שיר שבו השמש מתגנבת לחדר השינה במטרה לבלוע את הדוברת? האם אאוס ויופיה והתקווה שיש בה קיימת בשיר הזה? או שמא השיר הוא מעין שבירה מכוונת של התמונה היפהפיה הזו?

הספר פותח במחווה לאגי משעול, שבשיר שלה, המצוטט, נגיעת "ורודת האצבעות" מעירה לראות את היופי. אחריו מופיע השיר הראשון של הקובץ [עמ' 11] בשלוש שפות והוא מציג תמונת כאב "נאחזת בקרני החמה כבמעקה גואל", זהו שמו, והוא מסתיים: "משתדלת מאוד לא לתת לאפלה שחודרת" [יש לשים לב לפועל החוזר הזה: חודר/ת] מקריאה בספר יש להבחין היטב בין שלוש ישויות: אור, אאוס, החמה. שירי אאוס או שירים טרום זריחה כמו: אאוס שבה, אאוס משוטטת בשדרות, מסמלים תמיד רגיעה, שלווה, יופי. שירי החמה/השמש אינם חד מימדיים, כי מצד אחד החמה בולעת אך מצד שני היא גם האם האהובה, המשען האינסופי. עם זאת, השמש/ החמה אינה מבשרת טובות. היא קשורה למאבק, לכאב, לפחד אינסופי. [מטר קרני חמה, עמ' 37]. האור אף הוא מורכב, בעמ' 36 ישנו שיר בעל שם ארוך" "אור החמה החוורייני בשמי תכלת כפוריים" והמטאפורה המרכזית היא של טרף לכוד ברשת העכביש וממתין למותו. אבל, האור קשור לחמה, כי בשיר אחר צופן האור, עמ' 18, כותבת הדוברת: "כדי לפענח את צופן האור אני כותבת". בעמ' 22 האור מלטף [שלולית], או בעמ' 24 קרני האור מבריחות את האפלה. והשיר המסיים, אף הוא בשלוש שפות נקרא: בריאת הכמיהה. זו השורה הפותחת [עמ' 57]

בראשית נבראה הכמיהה לנשיקות האור. ברוכה את האשה.

אחרון אחרון היא תשובה לשאלה – האם יש לקרוא את השיר בפני עצמו או יש לקרוא אותו בהקשר שמו של קובץ השירים. ברור שהתשובה היא גם וגם.

אבל אני מניח שהשיר מתעצם ומורכבותו מתפענחת טוב יותר על רקע אותה אאוס, אלה יפת תואר שעם סוסיה הלבנים מפלסת דרך ל"גבר" הארכיטיפי, או במקרה של ספר השירים הזה למהות דורסנית מלאת מכאוב, אך גם נוחם.

השמש בתרבות האצטקית, פייסבוק, היסטוריה נסתרת, https://did.li/ATZTEKIM

פורסם על ידי arikbenedek

אוהב שירה , אוהב לקרוא משוררים שכבר לא חיים, מתים, ושירתם אבדה אי שם בזמן או בזכרון. לפעמים יש סיבות מעולות ולפעמים סתם, הזמן, היעדר כספים או רצון.

2 תגובות בנושא “ענבל אשל כהנסקי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: