ישראל אפרת

בחיים, אבל בחיים לא שמעתי על האיש הזה.

למזלי הרב, פרויקט בן יהודה מקפיד להציג "מה חדש", וכך אוהב שירה שמחפש משוררי עבר, כאלה שלא שמע עליהם מעודו, פוגש אותם. גילוי הוגן – בחרתי שיר קצר, כי אפרת אהב לכתוב שירה ארוכה ומורכבת, והבלוג הזה לא מתיימר לרגע להיות אתר מחקר אקדמי, אלא ובעיקר כתיבת הקריאה שלי לשירה, לשירים שמצאו חן בעיניי.

צִפּוֹר נַפְשִׁי / ישראל אפרת

עַכְשָׁיו צִפּוֹר נַפְשִׁי שָׁרָה

רַק עֵת אֶסְגֹּר חַלּוֹן וָדֶלֶת,

אוֹרִיד הַוִּילָאוֹת.

עַכְשָׁו בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם

הַחוּט כֹּה דַק,

בְּרֶמֶז קַל יֵצֵא אֶת הַחֶדֶר.

אוֹמְרִים שֶׁהַצִּפּוֹר שָׁרָה

בְּיֶתֶר מְתִיקוּת

עֵת תְּעֻוַּר.

אחד מהשירים העדינים ביותר שאני מכיר. תפיסה פואטית שאינה מבוססת על "חידוש" או על דה אוטומטיזציה של הפתגם ציפור הנפש*, אלא קבלת הביטוי במשמעותו הכי עמוקה, וסביב משמעות זו נטווה השיר. השיר נע ומתפתח באמצעות דקויות לשון ובאמצעות פתיחת בית ראשון ובית שני לפרשנויות שונות. הבית הראשון מתחיל במילה עכשיו, אך הטור השני פותח ב- "רק עת אסגור" – ישנה "סתירה של זמן", עכשיו מצביע על ההווה ברם עת אסגור מצביע על העתיד, ומילת הצמצום והבידול "רק" מדגישה את קריעת הזמן הזו. הטור האחרון בבית הראשון, "אוריד הוילאות " מדגיש שני דברים, הציפור שרה בתנאים מסויימים – ניתוק מלא מ"החוץ". כאן אפשר להוסיף, שחדר-נפש הן מילים נרדפות בתחום הדימויים, וגם בטרמינולוגיה דתית. אל השדה הסמנטי המטאפורי-דימויי הזה יש להוסיף כמובן את "עיניים הם דלת לנפש", תפיסת העין כחלון ל-חוץ, וכיוון שהבחירה היא בסמל "ציפור הנפש", הרי הסימבוליקה הבסיסית יוצרת את הקשריה הסמנטיים והסמיוטיים. הבית הראשון מעלה כמובן את השאלה – האם ציפור הנפש שרה עכשיו כי עכשיו נותקה לגמרי מהעולם החיצוני? צורות העתיד יכולות גם להחשב כ"ביטוי ליצירת העכשיו" בשל דינמיות הזמן בעברית.

הבית השני אף הוא משתמש באותה הטכניקה של הווה- עכשיו – ועתיד "יצא את החדר". ההבדל הוא בשינוי הפועל. בבית הראשון זה "אני" [אסגור, אוריד] ובבית זה זה "הוא". מי זה ה-הוא הזה? האם זה אותו "חוט דק" המפריד בין החוץ לפנים? על פי ההגיון התחבירי של הבית, אכן כן. כלומר, על מנת שתשיר הנפש, ציפור הנפש, הניתוק חייב להיות מושלם. יצירת בועה אטומה ל-חוץ באופן מלא. הבית הראשון נטה להציג את השינוי הפנימי – את פעולת ה"פְּנים" לצורך אטימת הנפש: דלת, חלון, וילון. בבית השני המבט עובר לכאורה החוצה: "עכשיו ביני לבין העולם", יש כמובן לשים לב, לאנפורה "עכשיו" שמציינת זמן, מצב.. אולי אפילו מעין "הווייה" בלתי נגמרת, שהרי ה-הווה בעברית יותר מאשר זמן הוא מציין מצב או פעולה חוזרת תדיר על עצמה. מהו אותו "חוט דק" המפריד בינו לבין העולם?

"חוט דק" מצביע על מצב שביר מאוד, מצב של חוסר ביטחון, חוסר ודאות. למשל: תלוי על חוט דק. מכאן עולה, שההפרדה בין הדובר לבין העולם נמצאת במצב שביר, בלתי צפוי, שביר ומסוכן. האם השבירות הזו מרמזת לאפשרות של פתיחת הבועה שנסגרה? האם החוט הדק משקף חוסר בטחון, תנאי, סכנה? לענ"ד בעיקר סכנה. סכנה שהעולם יפרוץ פנימה. סיום הבית "ברמז דק יצא את החדר". כוחה של הנפש, בהוצאת ההיסוס, הסכנה, השינוי מהבועה בה פועלת "צפור הנפש". יש לשים לב לצליל הדומה בין שורה 3 לשורה 6 והיות שתי המלים משלימות שדה סמנטי שלם: דלת-חדר. כך בעצם שני הבתים בונים את ההקדמה ההכרחית לבית השלישי – סגירת העולם הפנימי מפני העולם החיצוני לגמרי. מעין "מדיטציה". בל נשכח לעולם שבשיר שלנו, ציפור הנפש שרה! השיר הזה הקדים את זך ושירי הציפור שלו, הגיע אחרי ציפוריו של ביאליק, לכן הציפור הזו שרה, היא הנפש, היא אולי השירה.

הבית האחרון משנה את הלך הרוח של השיר. משיר ארספואטי מובהק, בו הדובר מבצע תהליך של חסימת העולם החיצוני, יש מעבר אל: "אומרים". הדיבור ה"אובייקטיבי", הכמו "מדעי" ואם לא מעין שמועה.** ידועה: אומרים. ומה אומרים: יתר מתיקות בשירה אם תעוור הציפור. סיום השיר הוא בעצם הבאת תהליך ההתנתקות מהעולם לשיאו הלוגי. בל נשכח – השיר פותח ב"עכשיו" וממשיך ב"עכשיו". בשני בתי השיר ה-הווה מחייב פעולות של סגירת דלות, וילונות, והוצאת שארית העולם מ"החדר". כלומר, עיוורון. וכבר הזכרתי לעיל את ענין העיניים כחלון לנפש אך גם כחלון לעולם, והצבעתי על החדר כדימוי מקביל לנפש, לפנימיות. העיוורון מאפשר "מדיטציה" יצירתית ללא הפרעות, או כפי שכתב ביאליק בשירו "לא זכיתי" בבית השני:

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

זה המצב האידיאלי לפי השיר של אפרת ל- כי ממני ובי הוא.

כדאי לשים לב למילה "שרה" המופיעה בשורה 1 ובשורה 7. המילה מציינת את עצם השירה, עצם יכולת השירה של הנפש, התלויה באופן מלא בהתנתקות מהעולם. בשיר של אפרת הלוגיקה של התנתקות מחייבת עיוורון, והאמת, שגם אני שמעתי על זה, אבל לא הצלחתי למצוא אישוש לכך.

לסיכום –

לדעתי זה שיר ארספואטי הרואה קשר עמוק בין יצירת שיר לבין הליכים נפשיים שחשוב שלא יהיו תלויים בעולם החיצוני. זו עמדה קיצונית מאוד בתפיסת תהליך היצירה, ובזיהוי איכותו של שיר ביחס ל"עיוורון" של הנפש לעולם. אפשר כמובן גם לחזור להיסטוריה המקראית ולמיתולוגיה היוונית, ולהמשיך בקו הביאליקאי של ראיית הנביא כמשורר וה"מוזה" כמגע יד האל. או אז: טרסיאס ואחיה השילוני שהיה עיוור. הנביאים הללו הצטיינו בראייה אמיתית של המציאות ללא ההסטות של "מראות המציאות האשלתיות". האמנם, מתק השירה הוא ביטוי לשירת אמת?

---

---

*ציפור הנפש הוא ביטוי עברי שמשמעותו: עצם או עניין חשוב ביותר, היקר מאוד ללבו של אדם.

מקור אפשרי לביטוי זה הוא שינוי קל של המושג "צפר נפשו" המופיע בתלמוד הבבלי, שהוא כינוי לקנה הנשימה או לגרוגרת, שהוא מקום רגיש, שפגיעה בו היא פגיעה קשה. כך נאמר, למשל: "יודעין כמה הכהו ועל מה הכהו אם על שוקו או ציפר נפשו"^[1]. ביטוי דומה מופיע גם בתוספתא למסכת סנהדרין בשני נוסחים: "במה הרגו? בסייף הרגו? במקל הרגו? על שוקיו הכהו או על צפר נפשו הכהו?",^[2] או "ויודעין הדיינין שעל שוקו הכהו ועל ציפר נפשו הכהו".^[3]

1.  תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ', עמוד ב'
2. ^ תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק ט, הלכה א
3. ^ תוספתא, מסכת סנהדרין, פרק יב, הלכה ב

** חיפשתי בגוגל בשתי שפות את הפרקטיקה של עיוור [ blinding] ציפורים לצורך עידוד השירה שלהן. מצאתי רק כיבוי כלובים בסין על מנת להגביר שירתן.