מאיר הלוי לטריס

אחרית דבר / מאיר הלוי לטריס

אל רעי ומידעי מרחוק ומקרוב!

מִזִּמְרַת אֶרֶץ קֶדֶם מִנְחָה הֵנַפְתִּי

פִּרְחֵי עֵץ הַחַיִּים קַו לַקָּו אָסַפְתִּי

לְהוֹבִיל שַׁי לְאֶחָי בָּם נַפְשִׁי נִקְשֶׁרֶת;

אִם שׁוֹנִים בְּעִתָּם זֶה מִזֶּה נִפְרָדוּ ¹

פֹּה לַאֲגֻדָּה אֶחָת יַחַד נִצְמָדוּ

כְּאַשְׁכְּלוֹת עֲנָבִים בַּגֶּפֶן אַדֶּרֶת.

אִם חֵילִי לֹא יָנוּב, מְאוּם לֹא חָסַרְתִּי!

אֶל קִרְיַת מֶלֶךְ רָב בְּמַקְלִי עָבַרְתִּי,

וּכְאֶזְרָח רַעֲנָן פֹּה נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי;

כִּי בֵין חַכְמֵי לֵבָב רֵעִים מָצָאתִי

עִם נְדִיבֵי עַמִּים בִּבְרִית עוֹלָם בָּאתִי

וּמִשּׁד תַּנְחמֶיהָ חָכְמָה רִוַּתְנִי.

אִם בָּאתִי בַיָּמִים, עוֹד לֹא זָקַנְתִּי!

עוֹד עַל מַשְׁעֵן חָזָק לֹא יִמּוֹט נִשְׁעַנְתִּי:

שְׂפַת יָהּ מַטֵּה-עֹז לִי מַקֵּל תִּפְאָרָה!

גַּם כִּי כָּשַׁל כֹּחִי, עֹז לִי בְרוּחַ

עוֹד תִּרְנֶה אַשְׁפָּתִי, חִצִּי שָׁלוּחַ,

לֵב מֵבִין הִצַּבְתִּי לִי לַמַּטָּרָה!

אִם בִּידִידוּת נַפְשֵׁכֶם עוֹד אֶמְצָא נַחַת

אִם אַהֲבַת חָכְמָה עוֹד בְּלִבִּי פֹרַחַת

כָּל צוֹרְרֵי תֻשּׁיָּה לֹא לִי יוּכָלוּ

כִּנּוֹרִי זֶה אוֹרִי, יִשְׁעִי יָדוֹעַ,

מִי זֶה יָעֵז פָּנָיו בְּאֵיבָה לִנְגּוֹעַ

חֲבָלִים אֵלֶּה לִי בַּנְּעִימִים נָפָלוּ?

יודעי ח"ן יודעים שיש רחוב לטריס בתל אביב. מיהו ה- לטריס הזה? מהי תרומתו אם בכלל לישראליות המתחדשת. לטריס כפי שכתוב בויקיפדיה היה :

יצירתו של לטריס איננה מתאפיינת במקוריות או איכות יוצאת דופן. עיקר חשיבותו בייבוא השירה האירופית הקלאסית אל עולם השירה העברית; רוב שיריו הם תרגומים-עיבודים או חיקויים של משוררים גרמנים, צרפתים ואנגלים. לדבריו של ההיסטוריון וחוקר הספרות יוסף קלוזנר, "לטריס נתגלה גם בתרגומים כמשורר אמיתי, אף אם לא כמשורר גדול. (…) יש לו, ללטריס, גם שירים ליריים נאים, שיש בהם רגש אמיתי, צער העולם ולפעמים גם אש-דת.

הניסוח לעיל הוא ניסוח עדין לגרפומן, חקיין של שירה גדולה, נעדר כוחות נפש של אמן האמת המרה היא, שקלוזנר לא ממש טעה בראייה נכוחה של האיש. עם זאת, מהביוגרפיה שלו עולה גם שתרם רבות לתרגומי כתבים יהודיים לגרמנית, להבאת דגמי שירה אירופאית בת הזמן לבתי משכילים יהודים רבים במזרח אירופה. לא תמיד ההיסטוריוגרפיה הישראלית-הציונית הרשמית מביטה באותם עמלנים שמלאכת יומם יצרה את התשתית הרוחנית והתרבותית הגדולה לשינויים בדפוסי ההיסטוריה היהודית במאתיים השנים האחרונות.

אז הבה ונראה מה יש לנו? שיר נחמד, מעין "שיר מוות"; שיר פרידה מהחיים. השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד בן 6 שורות. החריזה הזוגית – אא; גג; מותירה את צמד השורות האחרון לא חרוז, או בעל חריזה יוצאת דופן, שמחייבת את הקורא להתעכב, על אותן מלים, ובעצם מחלקת כל בית לשלושה חלקים פנימיים, באמצעותם מונה המשורר את אותן זכיות נפלאות שהיו לו, ואולי עדיין יש לו. לפי ויקיפדיה הוא קצת התעלם ממציאות חייו. השיר מוקדש ל: אל רעי ומידעי מרחוק ומקרוב!

ומהן המנחות שהוא מביא להם:

זמרת ארץ קדם, פרחי חיים, לאגודה אחת נצמדו, או בבית השני: קרית מלך, אזרח רענן, שַׁד תנחומיה. בבית השלישי: עוד לא זקנתי, שפת יה, תרנה אשפתי. בבית האחרון מוקדש כמובן לידידים, מי יעז פניו באיבה. הציטוטין הללו מציגים ארבעה נושאים מרכזיים: היות משורר מחובר לעברו הרוחני, התרבותי ואולי גם הגנטי [ מזמרת ארץ קדם – יש כאן כמובן משחק כפול במשמעות שתי מלים – זמרה, שהיא גם שירה אבל גם קציר ענפים ו-קדם, שהוא קדום ומזרח. בכך דומני יש נסיון להראות לעומק את הקשר הרציף שלו כמשורר לקודמיו. ]

ככל שישמע מגוחך, הרי שתי שורות אלה מזכירות את שירו הנפלא של ביאליק: "גבעולי אשתקד" [ שנכתב לאחר מותו של לטריס.. כן ]

וּמֵאִילָן לְאִילָן כְּבָר קוֹפְצָה מַזְמֵרַת הַגַּנָּן

וּמְקַצֶּצֶת בִּנְטִיעוֹת;

חֶמְדַּת נַפְשִׁי! הַנּוֹבְלוֹת יְלַחֲכוּ עָפָר

וְתִחְיֶינָה הַבְּרִיאוֹת.

דן מירון הקדיש כמה וכמה מחקרים בשירת ביאליק בהם הסביר את המעבר של ביאליק משירת ההשכלה לשירתו המודרנית והחיה. לא יפתיעני כלל שביאליק הכיר את לטריס, ואת המודלים העבריים של השירה האירופאית שהביא, כמות שהיא, עמדו מולו בשירת לטריס. הבית השני מתארו כאזרח רענן בקרית מלך, כמו הוא מהלוויים ששרים בבית המקדש, מביא חידוש ברפובליקה של השירה היהודית בעברית, ושירתו משד האדמה. המטאפורה האלילית הזו לא תאומן. ככל הנראה מושפעת מהרומנטיקה הגרמנית אותה הכיר היטב, כידוע. הבית השלישי בהיסטוריה הפואטית הזו, היא העכשיו. אמנם כרונולוגית אני זקן, ברם ברוחי, בשפתי אני "צעיר", ויש לי עוד חץ דרוך באשפה. [רפרור מובהק לתהילים, ע"א 23 – תרננה שפתי ]. הבית האחרון מוקדש לידידים שבזכות אהבתם, חוכמתם מי יעז לדבר בו סרה.

במלים אחרות, לפנינו אוטוביוגרפיה פואטית, ארס פואטית מובהקת, כזו שגם ביאליק נקט בה בשירו "ואם ישאל המלאך". ביאליק כ-לטריס מסמן את תחנות חייו המהותיות, אלה שעיצבוהו כמשורר שהוא. כיוון שהשיר בנוי לתפארה, באמת, כולל משקל טוני-סילבי במקרה דנן ימב [ V-] משקל קליל מאוד, שכמו עומד בסתירה לטור הארוך בן 12 ההברות [ כלומר, ששה צמדי משקל ], כדאי להתבונן במקום בו נשברה ההרמוניה המצלולית שיצר החרוז:

בית ראשון – שורה 4 שורה 6 נקשרת אדרת, כשהמילה אדרת משמעה אדירה, גדולה, גפן גדולה. והגפן היא הרי אחד מסמלי הבסיס של הישראליות התנ"כית. החרוז מסביר את הקדשת השיר לחבריו, שהם כמו אשכולות ענבים הצמודים יחד אתו לגפן אדירה, שהיא כמובן היהדות, אולי ארץ ישראל [ קדם]

בית שני – שמתני – ריותני. אחד מסוגי החרוז הגרועים שיש בשירה. חרוז הנשען רק על הצורן הדקדוקי של גוף ראשון. יש להדגיש שהחרוז מצטרף למצלול חזק של אִי, כלומר – אני. החרוז מחבר בחוזקה את המקום בו הושמה נפשו ועומקי המזון/השתיה או הכשרון, היצירה שהעניקו לו שדי האדמה. החיבור האלילי -הכנעני הזה לאדמה ולפולחני פריון עתיקים מרשים מאוד, בשיר הזה. החשוב, היותו משורר נבחר ומוזן על ידי ארץ קדם עצמה.

בית שלישי – החרוז בין שורה שלישית לשורה שישית נראה בנאלי, אך הוא מכיל הרבה יותר מהנראה על פני השטח. מקל תפארה – לי למטרה. החרוז הזה מחובר למכלול הבית ותכנו, ולא רק לשתי השורות. מקל תפארה היא שפת יה, שכידוע היא שפת היצירה, השפה בה נברא העולם, והנה לפנינו רפרור נוסף לתפיסת הרומנטית של האמן ברומנטיקה הגרמנית, כבורא עולמות, ייחודי לגמרי [ לא זכיתי באור מן ההפקר שורר ביאליק אחרי לטריס ] וכן לתנ"ך, לספר בראשית לשפה אשר חודשה זה לא מכבר לשימושים חילוניים. כמו גם יש כאן התיחסות רצינית לראיית האמן כנביא המשמש ככלי לשפת האל ולדבריו [ אותו רעיון גם אצל ביאליק ]. והנה נפשו, על אף הזדקנותו עוד יש בה חץ, שיר שהוא ייעוד ומטרה. היצירה, תהליך היצירה. בית הזה הוא שיקוף של מכלול כוחות הנפש שמחוברים, כמו אצל המיסטיקנים היהודיים, ללשון, לדיבור, ליצירה דרך הלשון, לאמן היוצר עד הרגע האחרון, והחץ שִֶֶָּׁיִּיָּרֶה הוא מטרת האמן, היתירה.

בית הרביעי – יוכלו – נפלו [ מזכיר לקוראים שהשיר צריך להקרא בהברה אשכנזית, מלעלית ולא הספרדית, המלרעית]. בית הסיום, בעצם בית הפרידה. אמנם השיר מסתיים בסימן שאלה – האם החבלים, הכאבים ומי שירצה יוכל גם לראות חבל כאזיק, בית סוהר ולשמוע הדהוד רחוק מאוד לשירו של רשב"ג "וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי, / וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה." . צוררי תושיה לו לא יוכלו – ואז השאלה האם יש כוונת מכוון בכאבים? כלומר שוב המוטיב הרומנטי הידוע של הסבל, המכאוב כחלק מהותי ומובנה אצל האמן, בטח בעולם השירה הרומנטי, שלטריס הכיר כנראה על בוריו.

לסיכום – השיר באמת מעניין יותר בהיותו מעין ארכיטיפ, דגם, אמצעי למידה עבור משורר גדול כמו ביאליק, ואפשר בהחלט לראות את המעבר שעברה דמות האמן לשיריו של ביאליק מהדמות שמופיעה אצל לטריס. אין לי מושג קלוש מה היה מקומו של לטריס בעולמו של ביאליק, זה הרי פועלם של חוקרי גנזכים וקדמוניות והיסטוריונים המתמחים בהשוואות ובהסקת מסקנות. לי לכשעצמי די בכך שלטריס כתב ופרסם עוד לפני שביאליק נולד על מנת לדעת שישנה אפשרות ששירתו הוכרה ויתכן שגם השפיעה על ביאליק.

---

ביאליק, גבעולי אשתקד – פרוייקט בן יהודה

דן מירון – הפרידה מהאני העני