דוד פרישמן

משה

עַל רֹאשׁ הָהָר בָּדָד חֻצְּבָה בָאֶבֶן

מִטָּה רַעֲנָנָה,

וְשׁוֹכֵב בַּמִּטָּה אִישׁ עָיֵף בֶּן-מֵאָה

וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

וְעֵינוֹ לֹא כָהֲתָה וְלֵחוֹ לֹא נָס עוֹד –

אַךְ לִבּוֹ מֶה חָלָל;

קוֹל כַּנְפֵי הַמָּוֶת מַשִּׁיקוֹת כְּבָר נִשְׁמָע

בַּעֲטוֹתוֹ לַשָּׁלָל.

וְנֶאֱנָח הָאִישׁ הַגּוֵֹעַ: „הוֹי אֵלִי,

לַחִנָּם הָיִיתִי!

כָּל-יָמַי לְעַמִּי עָשִׂיתִי, עָשִׂיתִי –

וּמְאוּם לֹא עָשִׂיתִי.

מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אֶת-עַם-זוּ אָהַבְתִּי

הִנֵּה הוֹצֵאתִיו;

וְאוּלָם לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֶת-עַם-זוּ

הֵן לֹא הֵבֵאתִיו.

מִקֶּרֶב הָעַבְדוּת אֶת-עַמִּי הוֹצֵאתִי,

מֵעַבְדוּת מָאַסְתִּי;

וְאוּלָם אֶל-קֶרֶב הַחֻפְשָׁה זוּ-עַמִּי

הֵן לֹא הִכְנַסְתִּי.

וְגָדוֹל הַמִּדְבָּר וְנוֹרָא הַמִּדְבָּר

בֵּין אֶרֶץ לְאֶרֶץ;

וְגָדוֹל וְנוֹרָא בֵין עַבְדוּת וְחֻפְשָׁה

וְאָיֹם הַפֶּרֶץ.

וְגָדוֹל הֶעָוֹן וְנוֹרָא הֶעָוֹן,

אִם יָקוּם בֶּן-אָדָם

וְיָרַד אֶל-עַמּוֹ אֶל-בֵּית-הָעֲבָדִים

וְקָם וּפָדָם,

וְאֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא כָבַשׁ בַּעֲבוּרָם…

טוֹב כִּי לֹא יוּחַל,

טוֹב כִּי לֹא יוֹצִיא מֵעַבְדוּת, אִם חֹפֶשׁ

תֵּת לֹא יוּכַל! “

עוד לפני שאדון מעט בשיר היפהפה, ההיסטורי הזה, מלא היאוש, לצערי, שווה להביא שתי פסקות ממאמר שכתב אריאל לוינסון באתר בינ"ה, הדן בפרישמן:

כאן חשוב לשאול מדוע מקומו נפקד מחיי התרבות שלנו היום. כל קורא עברי חב לפרישמן חוב אדיר, התרבות העברית חבה לו את חייה – ולאן הוא נעלם? אפשר לתרץ ולומר שכמשורר וסופר הוא נפל מיתר אחיו ולכן הוא נעדר מרשימת היוצרים החשובים או הגדולים. אולם נראה לי שהתשובה טמונה במקום אחר. הזכרנו לעיל את בדידותו ואת המקום התרבותי המרוחק מעט שבחר לעצמו. גם כמתבונן על ספרות ההשכלה והתחייה הוא אימץ לעצמו זווית ראייה שהיא מן החוץ פנימה. כמי שרצה לעודד את חוש הביקורת העברי הוא אימץ עמדה ששואפת לאובייקטיביות, מה שתמיד העמיד אותו מחוץ לחבורה.

בדבר אחד נוסף, ואולי מכריע, הוא עמד מן החוץ – הוא היה נחשב 'לא ציוני'. בימינו היו מכנים אותו, ובצדק, אנטי ציוני. הוא לא ראה באידיאולוגיה הציונית פתרון משום סוג שהוא, והדבר השפיע רבות על תפיסתו הספרותית ועל חוש הביקורת שלו. לדעתי, פרישמן הוא ישות שאינה קיימת היום במרחב התרבותי שלנו כי הוא 'לא משלנו'. ההיסטוריוגרפיה הציונית שאמונה על כתיבת ההיסטוריה במדינת ישראל, ושאנו למעשה תוצר שלה, לא סלחה לפרישמן ונראה שבאופן מודע או אפילו תת-מודע הוא הודר, כעונש או כתוצאה, מן השיח שלנו. ישנם שני עניינים עצובים בכך. האחד הוא שאין לנו  היכולת לנהוג באבירות ולפנים משורת הדין באחד מן האבות המייסדים שלנו. שנית, נראה ששכחנו שהתקיימה תרבות עברית חילונית לפני הציונות.

ככל שזה מפתיע, או אולי לא, כולנו מכירים את רחוב פרישמן בתל אביב, או במקומות אחרים בארץ, אבל באמת אף אחד אינו יודע מי הוא באמת. לכן, תענוג גדול לי להקדיש רשומה זו לו. במיוחד שככל הנראה, כמוהו גם אנוכי ניחן, לפעמים, בלשון חריפה, אלא שבימינו המרשתתיים התגובות אחרות, אבל הכוונה הזו:

"אברהם קריב תיאר את לשונו החריפה של פרישמן "איש לפניו בסופרי ישראל לא משח את חיציו ברעל אשר כזה, איש לא הרחיק קלוע ממנו עד להר סיני …שמיים בקשו רחמים על משה ותורתו מפני חמת עטו הבלטריסטי של דוד פרישמן."^[13]"

מכאן אפשר לצאת אל השיר היפה הזה, הבנוי לתלפיות. 8 בתים, כל בית בן 4 טורים, החריזה היא אבאב לאורך כל השיר. כלומר המבנה המושתת על זוגות קיימת לאורך כל השיר, או מכפלות של שניים הוא עמוד השדרה של השיר. זו הרמוניה במיטבהּ בוודאי מבחינה ארכיטקטונית, ולא נשכח מלהזכיר שקיטוע השורות אף הוא נענה ךתבנית הזוגית. שורה ארוכה, שורה קצרה+ חרוז. כלומר, הטורים הזוגיים הינם הקצרים והם גם טורי החרוז, ובכך הם אף זוכים ליתר הדגשה צורנית אך גם תוכנית או משמעית.

כמקובל בזמנו, אין חרוז שתפקודו מצלולי/צלילי בלבד, אלא כל זוג מלים חורז נושא משמעות, בין אם משלימה ומהדקת משמעויות העולות בבית השיר או אפילו משמעות ניגודית המדגישה, כמובן, את התימה המרכזית של הבית. והבית, כמקובל בזמנו, הוא יחידת תוכן שלמה. פרישמן מוותר לגמרי על האמצעים הפיגורטיביים האהובים על דור ביאליק ו"כוכבי הלכת" שלו, השפה, האינטרטקסטואליות לתנ"ך, החרוז, החזרה. אלה אמצעים רטוריים היחידים בשיר הזה.

ומהו שיר זה?

שיר קינה של משה על כשלונו המר והנורא להציל עם זוּ בחרת – בעיקר הכשלון להוציאו מעבדות לחירות [ חופשה בלשון השיר ], ובכך בעצם כשלון חייו של משה, אשר שוכב במיטה רעננה חצובה בסלע. [ בית ראשון ] אוקסימורון יפהפה המכיל עתיקות הסלע והמיטה זה עכשיו נוצרה, והיות האיש בן מאה ועשרים.

השיר עובר מבית לבית ומונה את כשלונו של המנהיג הגדול מכולם ליצור עם חופשי, עם אחר. הוא אפילו מקונן על כך שאין ארץ אחרת [ וארץ אחרת לא כבש.. – היש כאן רמז לאוגנדה? להגירות הגדולות לארה"ב ולדרום אמריקה, אולי למערב אירופה עם ראשית המאה העשרים ] וגורל העם שלוב אך ורק בארץ הזו.

האמת, שמה שהכי מצא חן בעיניי הוא החריזה הנהדרת, המכוונת והאירונית למופת:

בית ראשון: רעננה – עשרים שנה; כתבתי אוקסימורון – הנה הוא במלואו באמצעות החריזה הזו, או למשל החרוז הזה בבית השישי: ארץ-פרץ. אפילו לא נתייחס לרפרור לפרץ המקראי, בנו של יהודה מתמר אלמנת בנו, המתואר כ"ירח", כחסר. הרי במשמעות אחרת, פרץ הרי שבר, אסון, פגע וכך, כאן זה מקום פרץ, כאן במדבר, על הר נבו, או שמא איזו רמיזה לארץ ישראל, היא ארץ.

הבית האחרון והחרוז שבו, לטעמי, מעצים את עמדת הקינה שיא יאוש, אכזה, אומללות, חידלון:

וְאֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא כָבַשׁ בַּעֲבוּרָם…

טוֹב כִּי לֹא יוּחַל,

טוֹב כִּי לֹא יוֹצִיא מֵעַבְדוּת, אִם חֹפֶשׁ

תֵּת לֹא יוּכַל! “

דו-המשמעות בין טוב לא יוחל, כי טוב אם לא הוציא מעבדות – טוב כמצב אוטופי, וטוב כמילת הערכה לכשלון, שמונע פעולה לא ראויה, אם חופש לא יוכל! או כפי שהחרוז מדייק לגמרי: לא יוחל – לא יוכל. היעדר יכולת לתת ארץ של חירות לא תאפשר החלת הטוב.

ואת כל זה שר אדם העומד למות, שכבר מרגיש את כנפי המוות ממתינות לו, עוד בטרם החל כיבוש הארץ על ידי יהושע, ובטרם התפרשו להם אלפי שנות קיום של העם היהודי.

---

מקור – פרויקט בן יהודה

אריאל לוינסון, פרישמן במדבר, 15.2.2011 –

דוד פרישמן – ויקיפדיה