אל האבדון – אריך קסטנר

כריסטפור אישרווד, אחד מהסופרים הגדולים של המחצית הראשונה במאה העשרים, זה שהיה בברלין בשנות עליית הנאציזם, ותיאר את התבהמותה והדרדרותה כתב בספר הידוע מכל שלו , פרידה מברלין, כך:

I am a camera with its shutter open, quite passive, recording, not thinking. Recording the man shaving at the window opposite and the woman in the kimono washing her hair. Some day, all this will have to be developed, carefully printed, fixed

― Christopher Isherwood, Goodbye to Berlin

גם קסטנר מתייחס בעקיפין אל עבודתו, בהקדמה למהדורה חדשה, נספח שלישי בספר שתורגם על ידי אילנה המרמן, עמ' 210:

" הספר שלפניכם מציע מצבים ונסיבות באותם ימים בעיר הגדולה, איננו אלבום תצלומים כי אם סאטירה."

לי נראה שהעמדה הזו של "הצלם" [ מה שנקרא בספרות "הראיה"/ showing ]היא אחד מהמפתחות לקריאת הספר המצמרר הזה. התמונה יוצרת רגשות ללא מלים, הספר הזה בונה יחס כלפיה וכלפי האירועים והדמויות באמצעות "מצבים", כמו סצינות בתיאטרון, שהנסיבות שלהם אינן משורשרות כנהוג ברומן הריאליסטי. או איך כותב זאת עצמו קסטנר ב"אחרית דבר לפוסקי הלכה באמנות", עמ' 207-207

"בספר אין עלילה ואין לו מבנה ארכיטקטוני ולא חלוקה הגיונית של הֶדגשים ולא סיום משביע רצון.

כן, ההשערה נכונה, בין אם מצדדים בה ובין אם מתנגדים: זו היתה הכוונה"

אותה תחושה של ניכור, זרות והעדר הזדהות עם "הגיבור" או "אנטי גיבור" התחוללה אצלי גם בקריאה של ספרו של פאלאדה " לבד בברלין" ; ברלין, אלכסנדר פלאץ של אלפרד דבלין ארבעה ספרים, שלושה מתייחסים לברלין בעשור של וויימהאר ותחילת השלטון הנאצי, טרום המלחמה הגדולה, אחד בזמן המלחמה הגדולה. ארבעתם עם אותה טכניקה בה המחבר מוותר על יצירת הזדהות אוטומטית של הקורא עם הדמות הראשית, כדרך לנטרול סנטימנטליזם מיותר, כדרך ליצור אמינות "עובדתית" קרה ואכזרית, וכדרך ל"צלם" במלים.

בארבעת הרומנים הגיבורים הינם אנשים הנעים ונדים בין המאורעות השונים. מבטם באירועים מעניק לאירועים חשיבות, אף אם אינם חשובים, ובשניהם המספרים/המחברים מתאמצים מאוד לחסוך ברגשות, ולהרחיק עצמם מהדמות באמצעות דיבור עליה ולא דרכהּ. למשל כשפביאן עובר ליד הפגנת פועלים והתנגשות עם המשטרה, יש תיאור הצווחות, אך לא ניכר "רישומם" על "נפש הגיבור". המציאות אבסורדית, חסרת המשמעות לגמרי היא המציאות היחידה, בה אדם חייב לבנות בעצמו את סיפורו. ואכן שני סיפורים אבסורדיים בסופם מתרחשים בסיפור. הסיפור של דר' לבּוֹדֶה המתאבד בירייה בשל בדיחה גרועה וטביעתו של פביאן, לכאורה כמעשה הירואי, אבל המחבר באדישות מופלאה כותב, הוא טבע כי לא ידע לשחות. ההנמכה העוקצתנית הזו, ה"אגביות" הרבה ביחס להרג "גיבורו" הוא מהלך אירוני וסאטירי המאיר את כל הרומן באורהּ של תקופה בה הכל מתפרק מכל ערכיו. האמנם פביאן הקופץ לנהר שכח שהוא לא יודע לשחות?

התפוררות ברלין ככל הנראה כפתה על הסופרים כתיבה אחרת, כזו המבוססת יותר על "הזרה" וניכור * [ ברכט, אף הוא ברלינאי עד 1933, גלותו ], האם הם הקדימו את קאמי בכתיבת "הזר", אם כי הזר התפרסם ב- 1942, כך שיש הגיון לסבור שישנה השפעה של הספרות הזו על קאמי [ אבל זו השערה לא בדוקה לגמרי, המבוססת רק על דמיון בדרך עיצוב הדמויות והתנהגותן/פעולותיהן השונות], שהוא נסיון להציג עולם נטול משמעות ורשתות המשמעות שבו מתפרקות לגמרי?

בקישורים שאוסיף למטה תוכלו לקרוא פרשנויות רבות העוסקות ביסודות ההיסטוריים, הפוליטיים והחברתיים ברומן. קריאת רומן איננה רק התיחסות למבנהו הספרותי, מה גם שהרומן מוגדר על ידי מחברו כרומן מוסר. עם זאת, בניגוד למחשבות על כך שקסטנר אולי חוזה את התפוררות החברה הישראלית או שולח מהעבר ברחוק אותות מהבהבים שעלינו לראות ולפעול בהתאם, אינני מצליח לראות את האזהרות הללו. אני כן רואה את היעלמות המשמעות, התקווה, העתיד הבאה לידי ביטוי ברומן האכזר הזה, בהחלט מבוא למלחמה איומה שקרעה את העולם מהערבי למשך עשרות שנים.

הספר מומלץ מאוד לקריאה.

---

*אחת מדרכי ה"הזרה" היא כתיבה מראש מה יקרה בסיפור, בפרק – כך בדיוק פועל קסטנר. בראש כל פרק מופיעים עיקרי האירועים, מה שמאפשר לקורא הימנעות מ"מתח עלילתי". מזכיר מאוד את הטכניקה בטרגדיה היוונית של "הריחוק האסתטתי" או האירוניה הטרגית.

המלצות קריאה

עמיחי שלו – דמיון שטני לגן עדן, מקור ראשון

Shila 1973 – ביקורת ספרותית על https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=118304אל האבדון – ספרית פועלים # מאת אריך קסטנר
ספר טוב הביקורת נכתבה ביום שלישי, 22 בדצמבר, 2020

ירון פריד, "אל האבדון": מלך ספרי הילדים כנביא זעם של קריסה עולמית, מעריב 8.1.2021