צבי ארד

איש יפה תואר, אבל מי מקוראיי דכאן שמע עליו אי פעם?

יכול אני להעיד על עצמי, שעד הרגע בו "פרוייקט בן יהודה" הפתיע אותי עם הסונטה המקסימה שלו, תרמילי, מעולם לא שמעתי את שמעו.

תרמילי

אֲנִי וְרוֹבִי וְהַכֶּלֶב, הַמְכַשְׁכֵּשׁ אַהֲבָה בִּזְנָבוֹ,

חָזַרְנוּ כַּדֹּפֶק, כַּדֶּלֶף: ‘הָלַךְ, לֹא יָבוֹא, לֹא יָבוֹא’.

זָלְפוּ בַּשְּׁבִילִים עִקְּבוֹתֶיךָ, הוּא יִבֵּב אֶל רֵיחוֹת בְּעָלָיו.

כָּל שִׂיחַ מַפְרִיחַ עָלֶיךָ, כָּל רֶגֶב לְךָ מְכֻשָּׁף.

לְךָ כָּאן הַכֹּל. וְלֹא לִי נְגִינַת הָרְפָתִים הַלּוֹעֶסֶת

אֶת גֵּרַת תּוּגָתָן הַחֶלְבִּית, וּשְׁתִיקַת עֲטִינִים מְהַמָּה.

בְּאִישׁוֹן חַלּוֹנְךָ הַמְפַלֵּל, אֶל הַלֵּיל לֹא אֲנִי מְנֻחֶשֶׁת,

וְדִמְעַת צְעָדַי לֹא תִּשַּׁק אַדְמָתְךָ הַשּׁוֹבָה, הַבְּשׂוּמָה.

עִם שַׁחַר אֶלְבַּשׁ שִׂמְלָתִי הַתְּכֻלָּה, הַזְּרוּחָה, הַמְגֹהֶצֶת,

וְאָרוּץ בְּבַת־רֹאשׁ לַקְּסַרְקְטִין, אֱלִילָה מְאוּסָה, מְנֻתֶּצֶת,

שֶׁהָלְכָה אַחֲרֵי הַצָּבָא.

תְּנוּנִי אֶשָּׂא תַּרְמִילִי וְאֶצְעַד עִם דַּרְכִּי הַהוֹלֶכֶת,

צְלָלִית בְּאוֹרְחַת צַיְלָנִים אֶל הַיּוֹם, אֶל הָאוֹר, אֶל הַחֶסֶד,

בִּתְּפִלָּה לֹא דְּבוּבָה.

לפנינו סונטה על פי הדגם הפטררקי המוכר. ארבעה בתים, 14 שורות, חריזה טיפוסית, אם כי הבית הראשון קצת חורג מהתבנית: אאגד; אבאב; גגד; גגד.

גם מבחינת נושא כל חלק – החלק הראשון – שני הקוורטנים, [ המרובעים] החזרה אחרי חיפוש מישהו, עם הכלב רובי. בחלק השני, של שני הטרצינים [המשולשים] עולה דמות הדוברת בשיר, והיא "הסטה" מנושא א'.

מה מסופר לנו בשני המרובעים –

מסופר על חיפוש שלא צלח אחרי מישהו, שהלך ו "לא יבוא לא יבוא". הידיעה שלהולך יש כאן "הכל", אני , הדוברת, אינני "מנוחשת" ואין לצעדי השפעה על "אדמתך הבשומה". השורה האחרונה במרובע השני קשורה בטבורה לשורה הזו במרובע הראשון: זלפו בשבילים עקבותיך הוא יבב אל ריחות בעליו".

תמונת העולם הכפרית, על רקע היער, הטבע וההולך ולא שב. הדוברת, ויש לשים לב, רק בבית השני אנו עומדים על כך שזו אשה ולא גבר, מתארת את תוצאת החיפוש "חזרנו כדפק כדלף.." כי היעלמותך היא "בכל העולם" שאפילו הכלב המכשכש בזנבו אהבה לא מוצא אותך. [ בעלי חיים הינם לפעמים ביטוי של היסודות הרגשיים והלא-מודעים בספרות. כך הכלב מבטא כמובן אהבה ללא תנאי, חוש ריח מופלא, ותחושת ה"להקה", המשפחה, השבטיות. מהבית השני עולה שהשיר הוא על אהוב שמת, ובמשולש הראשון מוזכרים: קסרקטין וצבא.

בשתי השורות שסוגרות את המרובע השני כמעט ברור שאדמתך השובה היא קברךּ.

ובמסקנה הזו שני המשולשים הם צעקת יגון נוראה –

במשולש הראשון היא קוראת לעצמה: אלילה מנותצת הרוסה, וכבר אני שומע את אתנה היווניה המקוננת על גיבוריה ממלחמת טרויה, אלה שהלכה שולל אחרי הצבא, והחרוז בעל המצלול הקשה בעברית – מגוהצת מנותצת, כמעט על גבול האונומטופיאה של קול הניתוץ.

במשולש השני מופעלת התקווה של סיפורים עממיים, מעשיות או שוב המיתוס היווני, הפעם של אורפאוס, ולו נרצה הרי אליהו הנביא ואלישע הנביא שהביאו והחזירו מהמוות. הדוברת מבקשת תרמיל ולהפוך לצלינית בעולם של מחפשי ישועות, ותפילתהּ דממה.

השיר הזה יפהפה. הוא קשה מאוד. זו קינה קורעת לב שעוברת מהטבע ומהמעשה הפשוט אל עומק עוצמת האבל על האהוב שנפל חלל. יש בו שנאה גדולה למלחמות, האלילה שהלכה שולל אחרי הצבא. האשה, האם או הבת או האחות כל אחת מהנשים ששולחות את הגברים למלחמה.

לא הכלב רובי [ האם שם הכלב מרמז לשמו של ההרוג, החלל?]

הבחירה בסונטה ברורה מאוד. רק מבנה מפואר וקשיח כזה, יכול לתת ביטוי מועצם לאבל הנורא. הביטוי החופשי, לענ"ד, על אף השימוש האמוטיבי החזק שבו, לא עומד מול קינות ממושטרות מהסוג הזה, כאלה שהתכנים העזים מחפשים בהם מוצא, אבל החובה לסדר, לאיפוק ממתנות מצד אחד אך מלהיבות ומעצימות מהצד השני.

נפתלי טוקר, במאמרו 'שירתו של צבי ארד בזיקתה לזמנה', מאזנים, נ"ג, 2, תשמ"א-1981 מציין שלוש עובדות חשובות ביחס לשירתו של ארד [ לצערי לא מצאתי הרבה אודותיו, למעט מאמר של י' אבן על הפרוזה שלו, המאמר הזה ]:

  1. צבי ארד הוא אמן המוזיקליות, המצלוליות ויכולות החריזה. הוא, טוקר, מנתח כמה שירים ומצביע על מיומנות זו של ארד, עד כדי טענה, שכל עבודה על החרוז עברי מחייבת התייחסות מקיפה לשירת ארד.
  2. צבי ארד פעל בתוך תקופתו, שנות השלושים, ובהחלט מושפע משלונסקי, מאלתרמן, מלאה גולדברג. לטענת טוקר על אף רצונו להיות 'אחר' הוא השתלב בתוך הנורמה הפואטית והארס פואטית של התקופה. הוא גם היה אימאג'יסט מעולה, כותב מטאפורות מצוין.
  3. בסיום מאמרו, אך גם לאורך מאמרו, רואה טוקר בעודף החריזה, בעושר המבנים הפואטיים וצורות הלשוניות שבשירת ארד גם פגם. לטעמו לפעמים קשה להבחין אם השיר הוא רק המצלול או שיש בו דברים אחרים. לטעמו של טוקר, ארד כבר לא שייך לשירה הישראלית העכשווית, הענייה, הדלה, ולכן כלל לא בטוח אם שירתו תשרוד את הדורות הבאים.


ביוגרפיה – ויקיפדיה

נפתלי טוקר על ארד,'שירתו של צבי ארד בזיקתה לזמנה', מאזנים, נ"ג, 2, תשמ"א-1981 [ יש להזמין את המאמר ולהירשם ל- JSTOR]

פורסם על ידי arikbenedek

אוהב שירה , אוהב לקרוא משוררים שכבר לא חיים, מתים, ושירתם אבדה אי שם בזמן או בזכרון. לפעמים יש סיבות מעולות ולפעמים סתם, הזמן, היעדר כספים או רצון.

4 תגובות בנושא “צבי ארד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: