רָאִיתִי צִפּוֹר // מוקדש לנתן זך
טְבוּלָה בְּקֶשֶׁת הַבְּרִית –
הִתְגַלּוּת
שנים רבות לקח לי ללמוד לאהוב את המשורר הנפלא הזה. החיבה שלי היתה למשוררים המאז'וריים, כפי שאני מכנה אותם, אלה שרוממות הפיגורה הלשונית בשיריהם, שאינם מוותרים על דחיסה והשׂגבה של הלשון, ובוודאי לא יוותרו לרגע על הפתעת הקורא, אולי גם את עצמם, במטאפורה ייחודית, חורגת לגמרי משגרת הלשון.
אלה הם משוררי הקינות הגדולות בתנ"ך, אבן-גבירול ובן עזרא, ביאליק, אלתרמן, יונה וולך. משוררים שידעו להפוך את קטנות היומיום לאירוע מטאפיזי כמעט, למיתוס – שהרי אף אחד לא ישכח את קינת דוד על יהונתן: "מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם" [ שמואל ב', א ] את שירת מרים: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" [ שמות טו] או את פרק כג בתהילים: " גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע– כִּי-אַתָּה עִמָּדִי;
שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי~ "דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה."
משוררי ספרד, שהפואטיקה שלהם העריצה את הקישוט הלשוני הרחיקו לכת יותר מהתנ"ך עד כדי יצירת עולם מקביל לעולם אותו הם מתארים: "כותנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו // ומעיל תשבץ עטה כל עץ/ ולכל עין הראה פלאו" – שורר אבן עזרא, ואילו אבן גבירול מקונן על יקותיאל: "ראה שמש לעת ערב אדומה/ כאילו לבשה תולע למכסה"
אצל בני דורנו, ביאליק ידוע במחוותיו הגדולות כל כך: "לא זכיתי באור מן ההפקר / אף לא בא לי בירושה מאבי" או בשירו צפורת: "ובקמותיו המלאות השתרע הנוף / והכל בהיר בו כמו בעינייך". אצל אלתרמן זה חלק מהפואטיקה שאימץ לעצמו ושכלל מהשירה הסימבוליסטית הצרפתית, ולכן "אור חיוך ראשון ניצב… ומתמוטט", ויונה וולך מזעזעת אותנו ביונתן: "רק קצת דם לקינוח הדבש"; "הם כורתים את ראשי בענף גלדיולה."
והנה מגיע משורר צעיר, וכותב אחרת לגמרי. הוא מחפש מקום ל"קול" החדש שלו, שאמנם קדמו לא בשירה העברית, פוגל, ברם קולות אלה טבעו בתוך העוצמות ה"נבואיות" של משוררי קום המדינה, כעמיחי, למשל: "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ומוצא לו מקום.
השירה שלו אחרת. היא שקטה מבחינת העוצמה הגלויה של המילים, השימוש בקונוטציות אמוטיביות חזקות. הסמלים דקים וחיוורים יותר. הוא שר את שירת היחיד ולא את שירת "האומה". הרבה "זך'ים נולדו והפכו לקולות רבי כוח בשירה העברית. השירה העברית התפתחה לקראת "שירה עניה" [ לשון רזה, שטוחה, ויתור מלא על פרוזודיה, היחיד הוא המרכז הבלעדי של השירה, האומה, העם המימד השליחותי-הלאומי של השירה, שאימצה לה השירה העברית מהמחצית השניה של המאה ה- 19 הלך ונמוג לו אט אט.
שני שירים של זך זכורים לי מיצירתו העניפה ומשיריו הרבים.
האחד – ציפור שניה, שגם זכה לביצוע מוזיקלי-ווקלי מופלא של סוזן ופראן
מהי הציפור רבת יופי שראה?
כל תשובה שתמצא תהא נכונה. זוהי התגלות במלוא מובן המילה על כל משמעויותיה בעבר, בהווה ובעתיד.
השיר השני, הוא השיר הארס-פואטי הנפלא – הצייר מצייר.
כמו הציפור רבת היופי, חד פעמית כך גם המשורר אינו "עושה", הוא המהות, הוא משהו חמקמק וכך גם היצירה שלו.
יהי זכרו של נתן זך ברוך.
לא כ
reading poetry blog 