שניים שהם סוגה אחת, גמישה מאוד

לאחרונה קראתי שני ספרי "רומן רומנטי" או שמא "Chic-lit"/ * – זהירות, יש ספוילרים בפנים

הראשון נקרא – המרכזנית, מאת גרטשן ברג, והשני נקרא – מה המספר שלך, מאת סופי קינסלה

שני הספרים עוסקים בגורלן של נשים. המרכזנית מספר על אשה בשנות הארבעים שלה בארה"ב של שנות החמישים והשני על בחורה צעירה בעשור השני של המאה ה- 21.

למרבה הפלא, אין ממש הבדל, למרות פער השנים ושוני ב"קורות הגיבורה" בין שני הספרים.

ספרהּ של קינסלה כתוב בגוף ראשון, יחיד. ספרהּ של ברג כתוב באמצעות מספרת כל-יודעת. עם זאת שני הרומנים [ ROMANCE] נענים ל"חוקי הז'אנר". אשה צעירה במסלול להכרת "אהבת חייה", שאגב ולצערי גם תגדיר אותה כישות סובייקטיבית. אצל ברג יש שינוי קל, האשה איננה צעירה, היא נשואה ויש לה בת בת 16, המסע שלה הוא לתיקוף מחדש של הבחירה הארוטית והרומנטית שלה.

בשני הספרים יש למכשירי התקשורת תפקיד מרכזי בפיתוח העלילה ודחיפתהּ קדימה לקראת העימות האחרון והרגיעה הבאה בעקבותיו. מה שמכונה בהוליווד: Happy End. שם הרומן של ברג הוא המרכזנית[ The Operator ] ושל קינסלה – בעברית – מה המספר שלך.[ I've got your number ],אגב, זו השאלה שהמרכזנית בשנות החמישים שאלה כל מי שהרים את האפרכסת/השפופרת].

הגיבורה של ברג שומעת סוד איום ונורא, בשל היותה מצותתת קבועה לשיחות טלפון, בהיותה מרכזית של חברת הטלפון. הגיבורה של קינסלה מאבדת את הנייד שלה [יחד עם טבעת האירוסין ] ומוצאת אחד בזבל. שתי הדמויות יוצאות בעקבות כך, כפי שציינתי למסע שישנה את חייהן [ מה המספר שלך?], או יהפוך את עובדות חייהן לאמת בעלת משמעות [המרכזנית].

כמו תמיד בז'אנרים הללו, יש יריבה לגיבורה. אצל ברג זו [ ** ספוילר – אשתו הקודמת של בעלה ] ואצל קינסלה, כמו תמיד בז'אנר, אקסית כלשהי נוכחת או מישהי שמתאמצת להיות בת הזוג של האהוב. כרגיל ישנם מכשולים הנובעים מידיעות מוטעות או מסקנות פזיזות שהגיבורות מגיעות אליהן מחמת אהבתן ותשוקתן לגבר חייהן, אבל כידוע, האהבה תכסה הכל. יחד עם זאת, אצל קינסלה לפופי, הגיבורה, יש ארוס אתו היא עומדת להתחתן בעוד שבועיים מתחילת הרומן, שאף זו מכשלה ידועה.

שני האהובים למרבה הפליאה שחורים, עם לסת "גברית" כמו רט באטלר מעולם לא הזדקן, התחלף. ג'נטלמן דרומי, עתיר שיער שחור, רומנטיקן עד דמעות, ובוודאי לא "מיני סתם" אלא שופע הבטחת מיניות במראהו, בדרך דיבורו. האם בגלל זה וויויאן דלטון [ המרכזנית ] נשארת אתו?

מרכיב דומה נוסף, וממש מרתק מבחינה סוציולוגית הוא היחס אל השפה. אל שגיאות כתיב, דיבור או אצל ברג זה מוקצן ממש, כי שפתהּ של ויויאן היא שפת הז'ורנאלים המתארים את חיי כוכבי הקולנוע, עצות שונות לנשים. ויויאן לא סיימה תיכון, בִִתה לומדת בתיכון, האנגלית שלה משובחת ביותר. גם אצל קינסלה, הכרת השפה כאמצעי לשיפוט מעמדי מגיע באחת הסצינות המצחיקות של משחק "שבץ-נא" בו הגיבורה מנצחת בגלל עזרה ולא בשל ידיעת השפה.

בעוד קינסלה כותבת רומן רומנטי מובהק מחיבה עמוקה לז'אנר הזה, עם אירוניה פנימית, הומור וקבלת המסגרת המחייבת, אפשר בהחלט לראות אצלה נושאים חברתיים המוגנבים דרך הסיפר. מעמדות חברתיים, סגנונות ניהול, ההתמכרות לניידים, דימוי עצמי של נשים מודרניות.

ברג לוקחת את הז'אנר צעד קדימה, בראש ובראשונה בעצם השימוש במספרת כל-יודעת כדי לספר את הסיפור מתודעות שונות. היא נעה בזריזות מתודעה לתודעה וזה מרתק ופותח מנעד רחב יותר להתבוננות בחיים של הגיבורה. יתרה מכך, ברג גם יצרה שתי עלילות מובהקות בסיפור, שכלל לא מתחברות, למעט "שמעתי על..". יש בשתי העלילות טכניקה אירונית מרשימה, כי היא מאיירת את כל אחת מגיבורות העלילות על פי העלילה השנייה. יתרה מכך, אל שתי העלילות מוסיפה ברג גם דמויות נוספות בעלות נפח וחיים, ובכך הופכת את הז'אנר מחד-מימדי, בידורי לסיפור בעל נטייה אם לא עומק אֶפִּי.

אינני יודע אם זה מבין המוסכמות, אבל סיפורים כאלה משמשים גם כאוצר עדויות היסטורי ממדרגה ראשונה, בין היתר בשל היעדר יומרה לומר דברים אפיים וגורליים על העולם או איזה סב-טקסט מורכב וסודי. הסופרות לא תופסות עצמן כ"גדולות הספרות", אלא לדעתי כ"מספרות סיפורים". אבל הסיפור של ברג כן רוצה לומר דברים מעבר לז'אנר. לכן המורכבות העלילתית שלו.

זה סיפור על עצמאות אישית של אשה בשנות החמישים בעיירה קטנה בארה"ב. על הדרך בה נשים קבעו את גורל העיר בה חיו אבל היו נתונות לשליטה בלתי אמצעית של גברים. יש ביקורת חברתית חריפה גם על ספרות "הסודות בארון", מה שמאפיין "אופרות סבון" או את הספר הנפלא שקראתי בצעירותי: פייטון פלייס. לענ"ד הספר דכאן מרפרר ישירות לשערוריתיות של "פייטון פלייס" ולועג לה, בוודאי כשמגלים את הסודות "האיומים".

אני ממליץ מאוד לקרוא, לאלה שחובבים את הז'אנר, לאלה שרוצים בידור לא ויזואלי בטלוויזיה, ולאלה שקצת רוצים לחשוב ולהרהר.

—————————————————————————————————————————

*Chick lit or chick literature is genre fiction, which "consists of heroine-centered narratives that focus on the trials and tribulations of their individual protagonists".^[1] The genre often addresses issues of modern womanhood – from romantic relationships to female friendships to matters in the workplace – in humorous and lighthearted ways.^[2] At its onset, chick lit's protagonists tended to be "single, white, heterosexual, British and American women in their late twenties and early thirties, living in metropolitan areas".^[1] The genre became popular in the late 1990s, with chick lit titles topping bestseller lists and the creation of imprints devoted entirely to chick lit.^[3] Chick lit critics generally agreed that British author Catherine Alliott's The Old Girl Network (1994) was the start of the chick lit genre and the inspiration for Helen Fielding's Bridget Jones's Diary (1996) which was wildly popular and is the "ur-text" of chick lit.^[4]