דיאלוג ושכרו

ביומיים האחרונים אני מקיים דיאלוג נרחב עם חבר אינטרנטי בשם יוסי1 סביב סיפור ופרשנות אודותיו של עגנון בפורום נשים וגברים באמצע הדרך, תפוז

יוסי –

לא מזמן קראתי את "מחולת המוות" של עגנון, וסקרן אותי מה לויקיפדיה יש לחדש על הסיפור. וזה לשונה:"בסיפור "מחולת המוות או הנאהבים והנעימים" של עגנון מתפרץ בן הפריץ לחתונת זוג יהודי, רוצח את החתן וחוטף את הכלה. לאחר זמן קצר נערך טקס נישואיהם, אך החתן המת מופיע בטקס, והכלה יוצאת עמו במחול, עד שהיא נופלת מתה גם היא."
אז איפה טעינו?
אז ככה:
לא בן הפריץ, כי אם הפריץ עצמו.
לא הפריץ ולא בנו מתחתנים עם הכלה –  היא נחטפת לאחר טקס הנישואין שנערך עם הבחור היהודי.
החתן המת לא מופיע בשום טקס.
הם לא רוקדים שום ריקוד בחייהם.
את ריקוד המוות הם רוקדים אחרי ששניהם כבר מתים.

בקיצור, ממש לא ברור לי למה מישהו טורח לערוך ערך בוויקיפדיה, אם העריכה שלו מרושלת בכל משפט ומילה.

אני –

"אחרי 20 שנה" של נגיב מחפוז עוסק כמו עגנון בסוגיה האיומה הזו: "זכות הלילה הראשון"*.. אצל מחפוז זה הופך לסיפור נקמה אקזיזנטציאלי רב עוצמה של זהות עצמית. אצל עגנון זה סיפור על "קידוש השם" .

יוסי –

וואללה. לא הכרתי את הסיפור, מכיר רק את אחרי 20 שנה של או הנרי (וגם את זכות הלילה הראשון…).  אז זהו. נפלת בפח, ידידי היקר. זה לא סיפור על קידוש השם. זה מה שהמספר רוצה שתחשוב, "סיפור על קידוש השם".אבל המחבר (ולא הסופר) רוצה לספר סיפור של החטא ועונשו. תיכף אמצא ואעלה מאמר של מישהי שטוחנת את הסיפור הזה עד דק.

אני –

מחפוז נותן שם לסיפור שלו, כרפרור ל-או הנרי: לא נורא  מותר ליפול ב"פח". אתה יודע, אגב, שעגנון היה מאותם שלעגו לחוקרי ספרות שניסו לתת פרשנות "אחת" ו"חד משמעית" לסיפוריו. הכתיבה האירונית שלו מטבעה פנתה לאפשרויות שונות של פרשנות.

יוסי –

מובן שעגנון משאיר לקורא לבחור בין אפשרויות פרשנות שונות. אבל לפעמים, בעיקר בסיפור הזה, הוא מפזר על פני השטח בלי סוף רמזים שמוליכים אותך להבנה אחת. למשל – סיפור של מוות על קידוש השם. אבל מרומזים במובלע רמזים יותר עמומים, שנותנים פירוש הפוך לגמרי – לא מוות על קידוש השם, אלא מוות כעונש על חטאים!. הנה מאמר של ארנה גולן, את מי שהסיפור מעניין, אני מאוד ממליץ על המאמר הנ"ל שמסביר הפוך על הפוך… קבצים המצורפים להודעה

ארנה גולן – מחולת המות לשי עגנון

המשך הדיון מבוסס על קריאת המאמר הזה של ארנה גולן. מומלץ לקרוא אותו, במיוחד לחובבי עגנון וחובבי פרשניו הרבים.

ועוד עניין אחד, די ייחודי לעגנון דווקא שיש לו כמה גרסאות לכל סיפור. כל פעם שהסיפור מתפרסם פעם נוספת, יש שינויים. בדרך כלל לא שינויי סגנון או עריכה אסטתית, אלא משפטים שמשנים את המשמעות לגמרי. למשל – בסיפור שלו על ליל הסדר, סוף הסיפור מופיע בשתי גרסאות: באחת – שמש בית המדרש נושא את האלמנה לאשה, והסיפור נגמר באושר ואושר. (טוב, אולי גם עושר מצד האלמנה). אבל בגרסא אחרת – הם רצו להתחתן, אבל זה לא התממש, כי האלמנה רצתה לעלות לארץ, והשמש לא. ולכן נפרדו – הסיפור שהוביל כמעט לאיחוד – נגדע כי הייתה להם מחלוקת בדבר הצורך העכשווי לעלות ארצה.

אני

אתהה מבין שגם הוא הבין שהוא מפרנס דוקטורנטים, חוקרים, כותבי מאמרים ומה לא, בשל שינויי הגרסאות.

משתתף חדש – קלייטון –

הבן אדם יכול להיות מוות על קידוש השם וגם כעונש על חטאים – הבן אדם בין כה וכה יכול למות רק פעם אחת (בכל גלגול) אז למה לא להעמיס על המוות שלו כמה שיותר דברים טובים.

יוסי –

בסיפור הכל יכול להיות. שאלף כדורים ירו על ג'ימס בונד, אבל הוא ניצל (בזכות נערת בונד הנוכחית שהסיטה את הקליעים בקימורי גופה) אבל כשאתה מספר סיפור עם "מוסר השכל", לא טוב שזה יהיה דו משמעי.והנה, עגנון בגיחוך מתחת לשפם, מביא לנו בסיפור אחד שניים, ואתה צריך לבחור למה התכוון המחבר, למה התכוון המספר, ולמה התכוון שי עגנון. (הוא אגב מן הסתם היה אומר – תשאלו את קורצוויל. קורצוויל זה המפרש. (כשבהזדמנות אחרת נאמר שתמיד קורצוויל היה טועה בפירוש הראשון…))

אני –

אבל, "סיפורי לקח" או "סיפורי מוסר" הצחיקו את עגנון, לפחות לדעתי, עד דמעות. בשל כך הוא כתב בצורה אירונית מובהקת [ לכתוב שיש מישור גלוי ומישור סמוי, חתרני, זה לומר: אירוניה.]

יוסי –

אחרי קריאת המאמר [ ארנה גולן, אב"ח] התרשמתי שהיא מקפידה בפרטים וגם יודעת להוציא מהם מיץ שעל פניו לא נראה שיש. ראה לדוגמא במאמר הנ"ל [ ארנה גולן, אב"ח]. על ההבדלים בין נוסחי הסיפור השונים בסיפור מחשבות הנערה, על הצל הנופל כשהפרש מתקרב. שינוי נוסח במילה אחת נותן משמעות שונה לגמרי, והיא עומדת על זה יפה.

אני

איזה מזל שלא למדתי פלפולי תלמידי חכמים, וקוצו של יו"ד נותרה קצה גרפי בקצה האות יו"ד. מן הסתם אתה מבין את עמדתי ביחס למאמר הספקולטיבי, שמבסס עצמו על הנחה היסטורית בלתי מוכחת בעליל, אלא רק בקירוב [ מה שקוראין בבית המשפט – נסיבתי ] על זמן הסיפר המשוער, ומציאת שתים או שלוש נקודות דמיון בסיפור לכללים שנכתבו בפנקס ליטא כזה או אחר. כדי לבסס "זמן עלילה היסטורי תקף" שלב הראשון, ומכאן לבנות  תמונת חטאים: האחד מחשבה והשני ניצול של מעמד. החטא השלישי הוא מחשבה לכאורה של הכלה. אלה החטאים: הכוונה של אבי הכלה להלביש את חתנו בבגדי משי יקרים בניגוד לפסיקות בפנקס ליטא, דבר שלא בוצע לבסוף, הסמכת החתן לרב על ידי משלוח כסף ובקשת טובת הנאה מסוימת ] מחשבה, הרהור, הורדת העיניים שלכאורה לרגע קט "העדיפה" הכלה את הפריץ. לא בטוח שזה באמת קרה, זו הפרשנות המורכבת של א"ג [ארנה גולן] בניתוח הבדלי גרסות של הסיפור. עליהם מוענשים חתן וכלה באמצעות נבוכדנאצר העכשווי לזמן, ההיסטורי המשוער של הסיפור, הפריץ.

לטעמי, לפחות, זו הגזמה, או "פרשנות יתר" או כמו שכתבתי "קוצו של יוד". ענין "הצל הנופל" – חילופי הגרסאות והתירוץ המגוחך לחילופי הגרסאות.. אבל אפילו עפ"י התירוץ שלה [ של ארנה גולן ] "כבר נכתב פעם", ברור שהמחבר [ לא המספר ] הרהר בינו לבינו והחליט שככל הנראה גם הוא הגזים בהענשת הנערה על מחשבה בלבד.

התמונה העולה מהסיפור עפ"י פרשנותה של גולן מזעזעת במיוחד – גם כך האל היהודי לא בדיוק רך, נעים אבל בסיפור שהיא כתבה, הוא מעניש באלימות ובמוות גם על המחשבה.. לידו ה"אח הגדול" אפס. התפיסה הדתית לא שופטת מחשבות [כי רק אלוהים יכול ] אלא מעשים, ולפחות לפי הבנתי אלוהים העניש את בני ישראל רק על מעשיהם, לא על מחשבותיהם. [ מעשה = דיבור!].ועל מה עונש המוות? מחשבה על בגד, כתב מינוי לבעל המאה ובלבול בשכלה של כלה?? [ כיוון שהוצפתי השבוע בפרשת קרח ועדתו, אני דווקא משווה את עצמת האלימות האלוהית שם לבין האלימות דרך הפריץ של אלוהים ]. לא פלא שהיא [ א"ג*] נזקקה אח"כ לבלבל את המוח על "הסופר ש"י עגנון", כשאין לה מושג בסיסי מה הוא חושב,  המסקנות מהפרשנות שלה מעלות תמונת עולם דתית קיצונית וממש מסוכנת. בשלב מסוים חשבתי שאולי היא רואה בסיפור מעין מקבילה לבת יפתח, אבל האפשרויות של אינטרפרטציה חדשה, חדשנית שלא נכתבה כמותה, בסגנון הלימוד התלמודי… אני מסכם מבחינתי: הסיפור אירוני, בכך אף היא מודה, יש יסוד גלוי ויש יסוד חתרני [ מה שהיא מכנה "מספר" ו- "מחבר" ]. האירוניה מונעת הסקת כל מסקנה חד משמעית, כלומר אם אהיה נדיב מאוד- הסיפור  הוא סיפור של קידוש השם, שעפ"י פתיחת תשובתה – התרסה כנגד האל בשני מובנים: קידוש השם של הזוג שפגישתם במותם מתריס כנגד אלימות העולם והיעדר השגחה אלוהית, וההתרסה השניה היא כנגד האלימות האלוהית – השגחה פרטית מוגזמת.

יוסי –

ואו, טחנת אותה עד דק.. המאמר [ של א"ג "מחולת המוות" של ש"י עגנון ] מבסס עצמו על הנחת עובדות היסטוריות שונות במועדים שונים (גזירות ועד הרבנים). אני לא בקיא באיזה גזירות גזרו באיזו שנה, אבל חזקה עלי שאם הכותבת ציינה מה היה מתי, יש לה על מה לסמוך, אחרת היו קוטלים אותה אפריורית, ר"ל עוד לפני שהיו נכנסים לדון בעצם הטענות. הפרשנות שלה מעלה אל קנא ונוקם באופן המחמיר ביותר. נכון גם לי זה היה קשה מאוד. אבל קשה זה לא אומר שלא אפשרי שזה מה שעגנון רצה להביא – העמדת חטא העובר על גזירת ראשי הקהילה – לחטא שדינו מוות, בעיקר בעידן בו פוגרומים היו מעשי יום יום. חילופי גרסאות – לענ"ד [ לעניות דעתי ] דווקא כאן בהחלט יש מקום לומר שכל שינוי בניסוח, כמעט מחייב שינוי בטענה אותה טוען המספר. אחרת לא היה מתקן רק קצת סגנון. מסכים שהיומרנות לקבוע מה דעת עגנון בנושא היא יומרנות, אבל לא עניין מופרך, כשמחפשים משמעות וטעמים למה שכתב. 

אני –

ידוע לך על מישהו שטרח להגיב למאמר הזה?

הסְבָרָה מושתתת על ציטוטים רבים, וקירובי ענין  והיא אפשרית, אבל לדעתי היא תוספת אישית של חקרני עגנון, ולא חוקרי עגנון*.אני בטוח ששמת לב למעבר שלה מציטוטי המקרא שמציגים דמות מסוימת מאוד, שגילומה, לדעתה, הוא הפריץ. לא בכדי כתבתי ולא בטעות "נבוכדנאצר", ולא בכדי נזדקקה החוקרת לציטוטין מובהקים מירמיהו. בשלב הזה של הקריאה כבר חשבתי שאני קורא עוד אלגוריה, והכלה היא עם ישראל והחתן הוא המשיח. לטעמי ארנה גולן כתבה אינטרפרטציה יפה ובה היא נכתב סיפור חדש לגמרי. בגישות פרשנויות ליברליות [ כל מה שהקורא מבין, מרגיש, חושב = אמת ] ופוסטמודרניסטיות מאוד, זו בהחלט פרשנות לגיטימית. אלא מאי, שהיא כתבה אותה בשלהי המודרניזם, ולא בטוח כלל שהמושג "פוסטמודרניזם" היה מוכר לה, ר"ל, הטכניקה והאסטרטגיה של כתיבה ריזומית [ לא הירארכית אלא באמצעות צירוף ענינים זה לזה ללא חיפוש ה"אמת" הוודאית].

לגבי מעמד הסופר ויצירתו – ההיסוס בו כתבה על עגנון הסופר [אם כי הקדישה לכך נפח די גדול במאמר] נבע מכך שהיא חלקה על דעת האידיאולוגיה הפרשנית של החוג לספרות בירושלים באותה תקופה – ניו-קריטיצזם ו"ויתור על דמות הסופר הקונקרטי בהליך הפרשנות". היא התייחסה לאדם הקונקרטי, ההיסטורי. שמת לב שהיא נמנעה מאמירה המכילה את המלים "פסיכו/פסיכולוגיה" בדבריה, זו זהירות אקדמית ראויה. ולסופה של תשובה – המאמר שכתבה מרתק, דווקא בגלל המופרכות שלו. ולו רק בשל הכלים בהם השתמשה ליצירת התיאוריה וה"הוכחה" שלה, הטכניקה האינטדסציפלינרית החשובה כלכך בחקר הספרות, והרחבת השיח והדיון. 

יוסי –

אני לא בטוח שיש לי כלים להבין כל שכתבת על הגישות פרשניות. לגבי "עגנון" כסופר או כמספר – העמוד האחרון במאמר מדבר בצורה ברורה ביותר על עגנון האיש והסופר, דמות מובחנת מ"המספר"

אני –

בתיאוריה של הספרות מבחינים בין 3 קולות בעיקר בפרוזה, שם הענין התיאורטי מורכב מאוד, וכתוצאה מכך, היא משפיעה על ביקורת של ספרים שאינם "פרוזה אמנותית" אלא סתם "פרוזה"  : [ אבל לעניננו, הפרוזה האומנותית היא החשובה ]

הסופר – האדם החי שישב וכתב, וחשב, והגה וכו' [ פעמים רבות יש לו צוות שעוזר לו: עורך או עורכים, קורא ראשון, חברים, מומחים שונים, יועצים וכו' ] – אני מתייחס רק לטקסט אמנותי. [ספרי מתח/משטרה וכו' נעזרים רבות באנשים מהתחום כדי להפוך את הסיפור לריאליסטי יותר].

מחבר – דמות ביניים בין הסופר לבין המספר. ככל שהמחבר קרוב לסופר, כך הטקסט יהיה יותר ביוגרפי, עד האוטוביוגרפיה, וככל שהמחבר מתרחק מהסופר כנראה נקרא סיפור שמפריד בין הריאלי לבין הבדיוני [ המחבר ]. נוטים לייחס למחבר את ענין העמדה ביחס ל.. , גישות אידיאולוגיות, פוליטיות וכו' שאפשר להסיק מהסיפור/הרומאן. כפי שראית במאמר של ארנה גולן, היא הפרידה באופן נוקשה מאוד בין המחבר לבין המספר, ולבסוף נסתה לאזן את שתי הדמויות באמצעות חיטוט בעגנון הביוגרפי, האדם שעמד וכתב.

המספר – הקול שמספר את הסיפור. לפעמים אין דמות מאחורי הקול, ואנחנו קוראים לו "מספר כל יודע", לפעמים יש לו דמות [ ואם זה מספר בגוף שלישי, כזה שלרגע לא אומר אני ] ברור שהמחבר [ראה הסבר קודם ] טורח שנדע מיהו, מהי עמדתו וכו' ישנו מספר בגוף ראשון, זה שמספר על עצמו. לפעמים הוא רק עד [ ואז הגיבור הוא דמות אחרת, מה שמייצר מערכת אירונית מורכבת בתוך הסיפור ], כזה שרואה ומדווח, יש שהוא הגיבור, הסיפור הוא עליו. לגבי מספר בגוף ראשון עולה תמיד שאלת המהימנות [ ודוק, אצל גולן העיסוק המופרז ברשימות של קהילה מטרתו הפיכת המספר למהימן כמה שאפשר יותר, על מנת לבסס אירוניה במתח בין שני המישורים של הסיפור – מישור גלוי – קידוש השם [המספר ] מישור סמוי – עונש על חטא הגאווה/היבריס [המחבר] ולא אירוניה הנובעת ממהימנות או חוסר מהימנות של המספר. בוודאי שהסופר לעולם אינו מספר. גם בסיטואציית ההיגוד [ סיפור בעל פה, סיפור מוקרא, קריאת סיפור בכיתה ] הכי אינטימית- הורה וצאצאו/תו, המספר – האם או האב – אינו המספר של הסיפור.

דבר אחרון – גישות מודרניסטיות בחקר הספרות נוטות מאוד לעמדה שיש לחקור ולחפש את התשתית [ אינפרה-טקסטורה] של כל יצירה, כי היא האמת. [ לא רוצה להכנס לסוגיות המקור הפילוסופי, אבל אפלטון ותפיסת האידיאה שלו הן תשתית מובהקת לחקר האמת הפנימית והסופית] בטח אתה זוכר את התיאוריה של חומסקי על הדקדוק הגנרטיבי ועל תבנית היסוד ממנה השפה נוצרת – is generated כל הזמן וללא הרף.. מכאן גם בספרות התחילו לחפש מבני על ומבני עומק [ לאחרונה קראתי ספרון שכתב בנימין הרושבסקי – ריתמוס הָרחבוּת אצל אצ"ג, ושם הוא מנכיח בצורה הבולטת ביותר את אופיה של הקריאה הסטרוקטורליסטית [ מודרניסטית, אופיינית למחצית השנייה של המאה ה- 20 ] בשירה. משקל דו קומתי, מבני עומק תימאטיים וכו' בדרך כלל, הגישה הזו בנויה על שרטוט של מבני על ומבני עומק.

הפוסטמודרניזם בכלל לא מאמין שיש מצב כזה של מבנה על ומבנה עומק, הפוסטמודרניזם משטיח את המציאות לגמרי כשהוא מבטל את ערך האמת ששפה מסוגלת לבטא. הלשון שהיא כל כולה רק סימנים ולא כלום, והאדם מעניק לצלילים התבניתיים האלה משמעות שלא משקפת דבר במציאות. לכן, אם אין כלי מתקף אמת על מנת לבסס דבר מה שיטת הקריאה והכתיבה הפוסטמודרניסטית תצרף צירופים ובאמצעות סמיכות ה"דברים" זה לזה תעלה "אמת" כלשהי. אם ארנה גולן לא היתה מנסה באמצעות הענין ההיסטורי והצגת מקור היסטורי ראשוני לשקף עמדת עומק [ אמת!], אלא רק היתה מציבה כאפשרות את הענין ההיסטורי ברצף של הדיון בסיפור, זו היתה כתיבה פוסטמודרניסטית מובהקת.

___________________________

זכות הלילה הראשון (צרפתיתdroit du seigneur, זכות הסניור; לטיניתius primae noctis, חוק הלילה הראשון)[1] הייתה זכות הראשונים המיתולוגית של הסניור הפיאודלי לשכב עם בתולות מבין הצמיתות לפני ליל כלולותיהן, או זכותם של שליטים אחרים בתקופות שונות.

א"ג – ארנה גולן, כותבת המאמר

חקרני עגנון – אותם, שעיקר עיסוקם חיטוט בכתבי עגנון, מציאת כל מיני דברים ביזאטריים, נדירים כאלה שלא נשמעו עד היום. עיסוק האופייני מאוד לתלמידי ישיבות, שאבדו לעד את המבט הכללי והאפי והפנורמי לטובת עיסוק בפרטים קטנים, שלא בטוחה חשיבותם.

מאמר התוקף את מאמרה של גולן, בדרך חריפה משלי – משה י. הרצל – "עוד על מחול המוות" דרכו של הרצל היא מעקב אחרי כל הפסוקים השונים, הקשרם, פשפוש בציטוטיה מדברי עגנון. כתבתי ליוסי שאינני פלפלן ואינני עוסק בקוצו של יו"ד. הרצל מראה הלכה למעשה תיאוריה פלפנית-ישיבתית-תלמודיסטית ושברונהּ המלא.

פורסם על ידי arikbenedek

אוהב שירה , אוהב לקרוא משוררים שכבר לא חיים, מתים, ושירתם אבדה אי שם בזמן או בזכרון. לפעמים יש סיבות מעולות ולפעמים סתם, הזמן, היעדר כספים או רצון.

2 תגובות בנושא “דיאלוג ושכרו

  1. התרשמתי מאוד מהרצינות והעומק של הדיאלוג.
    אישית אני לא כל כל אוהב את השאלה "למה התכוון
    הסופר" (או המשורר) אבל דיאלוגים כאלה בהחלט מפעילים את המוח.
    קצתמזכיר לי את ימי הזוהר של הפורומים בתפוז שהיו מלאים ויכוחים ( אם כי לרוב ברמה נמוכה בהרבה ממה שיש פה)

    אהבתי

    1. ימי הזוהר התחילו ביואל, הפורטל של עתון 'הארץ' מאמצע שנות ה- 90 של המאהה קודמת, עד שקרס ונמכר אחר כבוד ל-וואללה. גם בפורומים של אורט, בעבר הרחוק, התקיימו פורומים רבי ענין ושיחות מורכבות. בכל מקרה שמח שדיבר אליך 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: